דילוג לתוכן העמוד

חדשות

ראיתי איך מחלצים מסמכים מסווגים מביתו של טראמפ – ופשוט קינאתי

בימים האחרונים ארה"ב סוערת, ושוב זה לא אחר מהנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שהצליח להסתבך עם הארכיון הלאומי. צוות של FBI פשט ביום שני שעבר בצו שופט על אחוזתו של טראמפ בפלורידה ולקח חזרה לידיו הציבוריות עשרות ארגזי ארכיון. כך התגלה שטראמפ לקח לביתו הפרטי שלא כחוק עשרות מסמכים שהכילו מידע מסווג הקשור בביטחון הלאומי של ארה"ב.

כשראיתי את החדשות, אני מודה שקינאתי במעצמה האמריקאית. לא רק שהחוק בארה"ב קובע כי כל פיסת מידע שייצר נשיא ארה"ב במהלך כהונתו צריכה להגיע לבסוף אל הארכיון הלאומי – הנושא בעל חשיבות כה רבה עד כי סוכנים פדרליים פשטו על ביתו של נשיא לשעבר כדי לחלץ את האוצר הארכיוני.

בישראל, למעט חוק הארכיונים המיושן, אין כללים ברורים ביחס לחובת עובדי ציבור לקיים תקשורת רק באמצעות מערכות מידע ארגוניות. ישנן הנחיות גנז המדינה הדורשות התנהלות מסוימת לצורך זיכרון ארגוני ולהפקדת חומרים בארכיון המדינה.

אך במבחן התוצאה אלו לא הצליחו למנוע את הוצאתם של מסמכים מידי המדינה וגריסתם של חומרים כפי שאירע במהלך חילופי השלטון בין ממשלת נתניהו לבנט. רק השבוע התבשרה התנועה לאיכות השלטון במסגרת תשובה לבג"ץ כי לא ניתן לאשר או להכחיש את גריסתם של החומרים. אוזלת יד, קווים לדמותה. איפה ה-FBI ואיפה אנחנו.

החלטות היסטוריות עוברות בוואטסאפ – ונעלמות

כדאי להזכיר כי בישראל היו כמה פרשיות מפוארות בתחום: הדוגמה הבולטת ביותר הייתה של אריאל שרון, שהחזיק בביתו הפרטי בחוות השקמים ארכיון ענק שצולם אגב בתוכנית עובדה אי שם ב-2011. במשך עשרות שנים סירבה משפחת שרון להפקיד את המסמכים בארכיון, כפי שמחייב החוק. בחלוף השנים נחתם הסכם בין ארכיון המדינה לבניו לטובת החזרת המסמכים, מלאכה שטרם הגיעה לסיומה, אך מידע רב הוחזר והופקד בארכיון.

אך האתגר שאנחנו ניצבים בפניו כיום הוא לא גניבה של קלסרים – אלא אובדן של מידע שעובר בפלאפונים ובמיילים אישיים. בעוד כמה שנים בטח נתייחס לפרשת גריסת המסמכים כמו שמביטים בסרט שחור-לבן – כשאת תרבות הפתקים והמזכרים מחליפות אפליקציות מסרים כמו וואטסאפ או סיגנל.

גם כאן אפשר להתקנא בארה"ב: למשל בזמן הקורונה במדינת בקליפורניה החליטו צוות מומחים (כמו הצט"ם אצלנו) להנגיש את כל ההתכתבויות שעברו ביניהם בתוכנת מסרים מידיים, וכך קיבל הציבור לידיו אלפי מסרונים מאירי עיניים, שמהם ניתן ללמוד על אחורי הקלעים של החלטות קריטיות ביחס למדיניות הקורונה במדינה.

לפני ארבע שנים משרד המשפטים אמנם נדרש לנושא, בעקבות עתירה של התנועה לחופש המידע, שם התעוררה סוגיה האם הודעות המצויות בוואטסאפ של שרת המשפטים דאז אילת שקד, נכנסות בגדרו של חוק חופש המידע. במשרד המשפטים כתבו חוות דעת לפיה עובדי המדינה נדרשים לשקול בעצמם האם יש אינטרס ציבורי בתיעוד מידע שעובר באפליקציות המסרים – במידה והם חושבים שכן, לתעד אותו במערכות הממשלתיות.

בעיני זו היא עמדה מיתממת המתעלמת מהעובדה שבישראל, בשונה ממדינות אחרות אין חקיקה עדכנית המסדירה את האופן הנכון לניהול מידע ארגוני, מהו מידע שחובה לשמור ולתעד (למשל חובת קיום פרוטוקולים) ומה הדין כשמידע בעל ערך ציבורי זולג לפלטפורמות פרטיות.

כל עוד לא תהיה חקיקה מסודרת בנושא, אנחנו נמשיך לאבד מידע יקר ערך. אם המחוקק ימשיך להתעלם מזליגתו של מידע אל פלטפורמות פרטיות, אלו יהפכו אט-אט ל"עיר מקלט" נפרדת ולא מתועדת – הרחק הרחק מעינו הפקוחה של הציבור.

רק דמיינו שמאות מסמכים המתארים כיצד יצאו לפועל אירועים כמו החזרת גלעד שליט או פינוי גוש קטיף – היו עוברים בהודעות וואטסאפ ולא נשמרים בארכיון. יש בכך פגיעה של ממש במורשת ההיסטורית של מדינת ישראל.