לכאורה לא קרה דבר: ראש הרשות המבצעת הטביע את חתימת ידו על תחתית העמוד השמיני של תקנות המנוסחות כצפוי בלשון משפטית-ביורוקרטית, עם הרבה סעיפים ממוספרים וסעיפי משנה שקשה להבין את פשרם. אך בפועל הם אינם משנים את המצב הקיים: גם עד כה לא יכול היה היסטוריון לגשת לגנזך המדינה ולקבל לעיונו, למשל, את תיקי המוסד המסתורי ההוא בנס ציונה המכונה "המכון למחקר ביולוגי".

ראש הממשלה, בנו של היסטוריון, יכול על כן לדחות כל טענה: עד כה מנעה המדינה את חשיפת סודותיה הביטחוניים בניגוד למותר, שכן התקנות איבדו את תוקפן וכעת הוארכו התקנות ופרטי "המחקר הביולוגי" המתבצע בנס ציונה יהיו לסוד חוקי.

תקנות הארכיונים החדשות מאריכות גם את האפשרות להסתיר את סודות הגרעין של ישראל, את סודות המוסד, השב"כ ובעצם כל חומר שוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת תרשה למערכת הביטחון להסתיר, בטענה שחשיפתו עלולה להזיק לביטחון המדינה. הוועדה רשאית לקבוע שאין צורך לפרסם את החלטותיה ב"רשומות", כלומר עצם ההחלטה לשמור משהו בסוד – תישמר בסוד. באורח דומה אין התקנות מחייבות את גנזך המדינה להעמיד לרשות הציבור קטלוגים המציינים את המסמכים החסויים. אך גרוע מכל – הסמכות להסתיר חומר בטענה שהוא עלול להזיק לביטחון המדינה – נתונה בידי שר הביטחון עצמו, לא בידי גנז המדינה למשל, או שופט בדימוס. על כן, צריך להאמין לכבוד השר שרק ביטחון המדינה לנגד עיניו ואין הוא מסתיר מידע מסיבות אחרות, למשל כדי להעלים את מחדלי העבר של המערכת שהוא מופקד עליה או את פשעיה.

תקנות נתניהו מאפשרות למדינה להסתיר לא רק את תולדות פרויקט דימונה ונס ציונה, כי אם את כל סודות המלחמות כולן, לרבות מלחמת העצמאות. לא רק את זהותם של משתפי פעולה ערבים שהמדינה מבקשת להסתיר, כי אם גם כישלונות, מחדלים ופשעי מלחמה, כגון הטבח בדיר יאסין. בני מוריס מציין בספרו על מלחמת העצמאות שורה של מסמכים שהמדינה מסתירה, ובהם פרטים על מעשי טבח נוספים שביצע צה"ל.

למרבה הפלא שיקולים פוליטיים, או לפחות רצון לייפות את ההיסטוריה, עוד מונעים כנראה את חשיפתם של פרטים הנוגעים לפיגוע בבית הכנסת מסעודה שם-טוב בבגדאד שהיה ב-1949, ויש הטוענים שהוא בוצע בידי שליחי המוסד לעלייה, כדי לעודד את יהודי עיראק לעזוב את ארצם ולעלות לישראל. בפרוטוקול שנרשם באחת הישיבות הראשונות של הממשלה ב-1948 הוסתרו כמה שורות המכילות מידע על שוד ספריות פרטיות של ערביי ירושלים והעברתן לספרייה הלאומית. עד היום לא נפתחו כל המסמכים הנוגעים לפרשת העסק הביש במצרים ולפרשת לבון שפרצה בעקבותיו, וכן למבצע סיני, לפרשת קסטנר ולחטיפת אייכמן. חלק מדיוני הממשלה שקדמו למלחמת ששת הימים עודם חסויים. אלה דוגמאות מההיסטוריה הקדומה של המדינה, לפני מלחמת יום כיפור.

טדי קולק, לשעבר ראש העיר ירושלים, נהג לומר שסוד הוא מידע הידוע רק לשני אנשים שאחד מהם מת. בישראל אין סודות היסטוריים רבים חשובים באמת. רוב התיקים החסויים שנפתחים לעיון החוקרים אינם חושפים גילויים מרעישים: או שההיסטוריה יודעת כבר את האמת, כי אנשים כמו מרדכי וענונו ומרקוס קלינברג חשפו אותה – או שהאמת מוצעת לכל באינטרנט. הניסיון להסתיר מידע היסטורי מתגלה על כן לא אחת כאיוולת פתטית. יש מידע שאין לחשוף, בדרך כלל, אך לא רק – כדי לשמור על צנעת הפרט. אך ככל שיש בהם בתיקים מידע על מחדלים היסטוריים, שגיאות ומעשים שלא ייעשו – חברה המחויבת לערכי יסוד דמוקרטיים יכולה להניב רק תועלת מחשיפתו: אין דרך טובה יותר למנוע מעשים כאלה בעתיד.

למאמר של תום שגב בעיתון הארץ

לידיעה על הארכת החיסיון על חומרי הארכיון

למאמר מערכת בעיתון הארץ