למאמר של מנכ"ל התנועה לחופש המידע ב-nrg

מה שווה האמת? נכון, כשהיינו ילדים לימדו אותנו שלשקר זה רע ושצריך תמיד להגיד את האמת, אבל אז התבגרנו וגילינו שגם המבוגרים שחינכו אותנו כך, לא תמיד האמינו בזה. המשכנו לחנך כך את ילדינו מתוך עירוב לא כל-כך בריא של תמימות וציניות. למדנו לקבל, לפעמים לקבל באהדה, את המציאות בה חלקים נרחבים מהפעילות האנושית והחברתית מתנהלים על בסיס שקרים. שקרים בין שותפים עסקיים, שקרים בין בני זוג, שקרים בין תלמידים למוריהם. התחומים שחיבקו יותר מכל את השקרים היו הפוליטיקה והדיפלומטיה. תורות שלמות של מדע המדינה, פוליטיקה ותקשורת המונים צמחו כדי לנהל מערכות של שקרים, הכחשות והסתרה. השקר הפך בקרב פוליטיקאים ומדינאים (מזן מסוים ונפוץ, אבל בהחלט לא כולם) לתחביב, לאיזו אמנות שאפשר לשאוב הנאה לא מבוטלת מהשכלול והחידוד שלה.

ואז הגיע ויקיליקס. פתאום לשקר יש מחיר. פתאום תחושת הבטחון שליוותה מערכות מדיניות ופוליטיות שלמות, תחושה לפיה אפשר לרמות כמעט את כולם כמעט כל הזמן, קרסה ברעש גדול של כמה הקלדות פשוטות להעלאת קבצים לרשת. כללי המשחק השתנו לבלי הכר.

מי שמכיר את סגנון ההתבטאות במעגלים פוליטיים פנימיים, ויותר מכך בתכתובות דיפלומטיות פנימיות, יודע עד כמה עצום המרחק בין קדמת הבמה למסדרונות האחוריים. דיפלומטים המקפידים על סגנון מאופק ומנומס, מתירים את חרצובות לשונם בדיווחים במערכות הפנימיות, בנימה סרקאסטית וחריפה, לא רק לשם הדיווח המדיני, אלא לעתים גם מתוך הנאה לא מבוטלת. עכשיו יילקח מהם גם התענוג הצנוע הזה.

לתענוגות האלה היה מחיר. מצד אחד הם איפשרו למדינאים ופוליטיקאים ללהג ולשחרר לא רק את הלשון אלא גם את המחשבות והתכניות למחוזות שידעו שאינם יכולים להצדיקם בפני הציבור, כך למשל הטענות (שעדיין לא אוששו בסבב המסמכים הראשון) לפיהן ארה"ב מממנת ארגוני טרור כורדים. מן הצד השני, הם פטרו פוליטיקאים ומדינאים מהצורך להתמודד עם מציאות קשה, לומר את האמת לציבור ולהתעמת עם מי שראוי להתעמת איתו. כך למשל במקרה של ברלוסקיני שמוגדר על-ידי דיפלומטים אמריקנים כמנהיג חסר תועלת שתפקודו מוגבל עקב מסיבות ליליות.

גם לשקרים והסתרה יש חשיבות. מדי פעם הם מצילים את העולם. בנות הברית לא היו מצליחות לנצח את גרמניה הנאצית אם כל תכניותיהן לפלוש לאירופה היו חשופות בפני הגרמנים. ספק אם קנדי וחורשצ'וב היו מצליחים לחסוך לעולם שואה גרעינית אלמלא התכתובת הכנה ביניהם שהתקיימה בזכות האינטימיות והבטחון בחשאיות העברת המסרים. גם פסגת בגין-סאדאת בקמפ-דיויד וגם תהליך אוסלו הוכתרו בהצלחה (לפחות לזמנם) בזכות חשאיות, ומי שרואה את המציאות המזרח-תיכונית היום יכול רק לייחל לכך שמאחורי גבנו מתנהל משא ומתן חשאי אינטנסיבי בין ישראל לפלסטינאים.

השקרים וההסוואות החשובות האלה הם מהלכים נקודתיים, מוגבלים בתוכן ובזמן, שיש להם מטרה מוגדרת. הם צריכים להמשיך להתקיים. אבל בינם ובין תרבות השקר הרווחת בדיפלומטיה ובפוליטיקה המרחק גדול. המשמעות האמיתית של חשיפת מסמכי ויקיליקס, היא שעל אותם מעט שקרים חשובים באמת, צריך למקד את המאמץ ולהגן. על תרבות שקר שלמה שאופפת את המערכות השולטות בחיינו ובעולמנו, הגיע הזמן לוותר. הגיע הזמן להתרגל לרעיון שכמעט תמיד צריך לומר לציבור את האמת, ובזמן אמת. כשנתרגל לכך נגלה שאולי מה שלימדו אותנו בכיתה א' לא היה כל-כך מופרך, והעולם דווקא יכול להתנהל לא רע גם על בסיס האמת.