למאמר בדה מרקר

מערכת המשפט בישראל היא מהעמוסות בעולם. התאבדותו של השופט מוריס בן עטר בפברואר מיקדה את תשומת הלב בבעיה לזמן מה, אבל נשטפה בגלי החדשות לשולי תשומת הלב הציבורית.

TheMarker מבקש להימנע מדיון שטחי ופופוליסטי בסוגיה, בניגוד לכמה מכלי התקשורת המציגים אולמות משפט ריקים כעדות לעצלנות שיפוטית (בשעה שהשופטים עסוקים אותה שעה בכתיבת פסקי דין בלשכותיהם) או התמשכות הליכים כ"סחבת שיפוטית" (בשעה שבמקרים רבים עורכי הדין הם שגורמים לסחבת, ולא השופטים).

נשיאי בתי המשפט יכולים בכמה הקשות מקלדת לראות את מצבת התיקים בטיפולו של כל שופט ואת משך הטיפול בהם. לטעמנו, קיימת חשיבות ציבורית במידע פרטני על מספר התיקים שבטיפולו של כל שופט ומשך הטיפול בהם, כדי להבין בפני אילו אתגרי ניהול ניצבת מערכת המשפט.

נתונים אלה יכולים להצביע על הצורך לחלק מחדש את העומס בין שופטים צעירים ומנוסים פחות; להצדיק הסטה גיאוגרפית של תיקים מבתי משפט עמוסים למחוזות עמוסים פחות, וכמובן – הנתונים עלולים לחשוף סחבת בעייתית של שופטים ספציפיים או להצביע על שופטים יעילים במיוחד.

במשך שנתיים סירבה הנהלת בתי המשפט למסור את המידע בתואנות שונות, בהן טענה כי מידע כזה יפגע באמון הציבור במערכת המשפט. מוסיה ארד, נשיאת המחוזי בירושלים, דחתה בשבוע שעבר את כל נימוקי הנהלת בתי המשפט בפסק דינה בעתירה לפי חוק חופש המידע, שהגיש TheMarker.

העתירה לא היתה לרוחה של נשיאת העליון דורית ביניש. ממסרים שהעבירו מקורביה, אילת פילו דוברת הנהלת בתי המשפט וזמיר דחב"ש יועץ התקשורת שמסייע לה מאחורי הקלעים, עלה כי ביניש מתנגדת למסירת המידע שהתבקש. מוזר שהנשיאה ביניש לא ראתה חשיבות בקידום שקיפות המערכת שבראשה היא עומדת. אם אכן קיים עומס, היה ראוי שהנהלת בתי המשפט תספק את המידע כדי לטפל בבעיה.

פסק דינה של ארד הוא אבן דרך בתולדות חופש המידע בישראל. ניכר כי דבריה יועדו לאוזני השופטים, הנהלת בתי המשפט, העיתונות וגם הציבור. פסק הדין לא רק מבהיר לראשונה באופן חד-משמעי כי חוק חופש המידע חל על מערכת המשפט – אלא מזכיר כי חופש המידע נועד לאפשר ביקורת על רשויות המדינה, ובכללן הרשות השופטת. "מסירת מידע על עבודת השופטים, להבדיל מהסתרתו, תחזק את אמון הציבור בשופטים ובמערכת", קבעה ארד.

פסק הדין האמיץ של ארד מוכיח כי מערכת המשפט יודעת לבקר את עצמה. ארד דחתה את הטענה (שממילא אין לה בסיס בלשון החוק) כי ביקורת יכולה להצדיק מניעת מידע מהציבור, וקבעה: "אשר לביקורת שאינה מבוססת, ההתמודדות עמה צריך שתיעשה באמצעים דוגמת שימוש בדוברות והסברה – ולא באמצעות הימנעות מגילוי מידע".

ארד מציינת כי מערכת המשפט עושה מאמצי התייעלות, הראויים בעיניה לפרסום. בין אם המערכת ראויה לשבח על ההתמודדות עם העומס ובין אם יש מקום לביקורת, גם אנו סבורים כי ראוי שהטענות יתבססו על מידע. לנו אין ספק כי חשיפת המידע לציבור וטיפול עיתונאי הגון רק יתרמו לכך.