מתי מוצדק להדליף מידע?
רועי פלד, מנכ"ל התנועה לחופש המידע: אין ספק שהדבר הכי דרמטי שקרה השנה בחופש מידע היה ההדלפה של ברדלי מנינג לג'וליאן אסאנג'. ההדלפה הזו חשפה את ההגזמה הרבה שיש היום בסיווג של מסמכים ובהגדרת הסודיות שלהם, וגם בתיאור החששות מפני מה שיקרה אם הם יתפרסמו. המסמכים התפרסמו והעולם סער, וגם שר הביטחון אהוד ברק הפליג בתיאור הסכנות המתרגשות עלינו בעקבות הפרסומים. והנה חצי שנה אחרי ההדלפה ההיא ואין בידינו עדיין כל מידע קונקרטי על אסונות…
עוד דבר שלמדנו השנה הוא שאין אף אחד שאוהב שמדליפים ממנו מידע, גם לא ארגון שזה עיסוקו. לאחרונה נחשף חוזה שוויקיליקס מחתימה את עובדיה – הכולל איום בקנס של 12 מיליון ליש"ט אם העובדים ידליפו מידע מתוך הארגון. עורך "הארץ", דב אלפון, מספר איך קיבל טלפון נזעם מאסאנג' לאחר ש"הארץ" פרסם מסמכים שהודלפו מוויקיליקס.
רביב דרוקר, יו"ר התנועה לחופש המידע:
אני רוצה לספר סיפר שלא סיפרתי מעולם. במאי 2000 פרסמתי ידיעה על ערוץ שיחות חשאי בין שלמה בן עמי ראש צוות המו"מ הישראלי לבין אבו עלא, ראש צוות המו"מ הפלסטיני. זה היה ערוץ חשאי שהתקיים בשבדיה. הידיעה עליו פורסמה בגלי צה"ל בשבת באחת בצהריים. אחרי שהמשא ומתן נכשל כמעט כל מי שלקח בו חלק כתב עליו ספר, וכולם ציינו שההדלפה ההיא הרסה את ערוץ השיחות החשאי ודפקה את האפשרות לגשר על הפערים במשא ומתן חשאי לפני קמפ דיוויד. ההערכה המקובלת היתה שמקור ההדלפה היה אנשי אבו מאזן והיא קשורה במאבקי השליטה הפנימיים בין שני האישים. עכשיו אספר דבר שלא סיפרתי עד כה. אני לא קיבלתי את המידע הזה מהם, אלא מאדם שאין לו שום קשר לעניין. מישהו שהתקשר כדי לתת לי מידע טכני שקשור לזה שהאנשים האלו יצאו מהארץ. שוחחתי עם אנשים נוספים ועל סמך המידע שאספתי פרסמתי את הסיפור.
מהסיפור הזה למדתי שני דברים: שהרבה פעמים הזיהוי האוטומטי של אינטרס עם הדלפה שגוי, וחלק מההדלפות המשמעותיות מגיע באופן מקרי ביותר, וגם אין פה שום חוקיות. הדבר השני הוא שכל האנשים שדיברתי איתם היו נגד ההדלפה. אף אחד מהם לא רצה להדליף לי ולדפוק את המשא ומתן. יש בסיפור הזה גם משהו שלמדתי על עצמי: אני בדעותיי הייתי בעד הסכם קמפ דיוויד וחשבתי שהשיחות האלה הן דבר טוב למדינת ישראל, אבל בכל זאת פרסמתי את הידיעה, למרות שידעתי מה תהיה התוצאה. מזה שלמדתי זה שהייצר העיתונאי והרצון להיות ראשון עם הידיעה חזק יותר מהדעות הפוליטיות.
אני רוצה לשאול את משתתפי הפאנל מהו סט הנסיבות שבהן מוצדק להדליף מידע מתוך ארגון?
עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ': אני אספר את העובדות הקשורות לסיפור שלי, לפרשת סירל קרן. אני הייתי פרקליטה בפרקליטות המדינה. לא הייתי מעולם בקשר עם עיתונאים. לעיתונאי הספציפי שלו הדלפתי הגעתי דרך מרכזיית עיתון "הארץ". לא הכרתי אותו, לא היה ביננו שום קשר. זה היה בעת מערכת הבחירות ב-2003 שהיתה סוערת מאוד. ההדלפה שלי היתה על פתיחת חקירה נגד אריאל שרון, ראש ממשלה מכהן ומועמד בבחירות. החשד היה שהוא לקח שוחד אישי בסכום גבוה מאוד. עכשיו, במערכת המושגים שלי אני עושה אבחנה בין זכות הציבור לדעת לבין חובת הציבור לדעת. יש דברים שהם מעבר לזכות. יש דברים שהציבור חייב לדעת.
במקרה שלי, היועץ משפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, פרסם כללים שאם נפתחה חקירה נגד איש ציבור היועץ המשפטי חייב להודיע לציבור על כך שמתנהלת חקירה, אלא אם כן יש איסור להודיע על כך. מסיבותיו החליט רובינשטיין לא לדווח לציבור. תשימו לב שבכל פעם שנפתחה חקירה נגד אולמרט ואפילו אסור היה לספר לציבור על מה, התייצב היועץ המשפטי מני מזוז והודיע לציבור נפתחה חקירה. בעיני זה מקרה שבו חייבים לדווח לציבור, ואם היועץ לא ממלא את חובתו ולא מספר לציבור זה מקרה שבו מוצדק להצדליף לציבור.
אני מאוד שמרנית בייחסי להדלפות, אני בכלל לא קוראת להדלפות. למשל אני לא מתלהבת מהדלפה של ויקיליקס. להדליף כזו כמות גדולה של מסמכים זה חוסר אחריות. אבל יש מקרים שבהם מוצדק להדליף. עזריאל נבו התראיון ל'מעריב' וסיפר שבמלחמת לבנון הראשונה בגין היה במצב של חוסר תפקוד. היו סביבו שלושה עוזרים שידעו שהוא לא מתפקד – נבו עצמו, יחיאל קדישאי ודן מרידור. הם לקחו את תפקיד האוזניים והמוח והפה שלו ולא חשבו שמתפקידים לספר לציבור שבגין לא מתפקד. המלחמה התנהלה בלי שהציבור ידע את זה. אני לא יכולה להימנע מלחשוב כמה משפחות היו פחות אומללות אם הציבור היה יודע בזמן אמת שבגין לא מתפקד. אני חושבת שעוזריו של בגין היו צריכים להיות נאמנים לציבור ולספר או להדליף מה מצבו של ראש הממשלה.
מקרה נוסף הוא של אמנון ליפקין שחק שעמד להתתמנות לתפקיד רמטכ"ל ולפני כן חלה בסרטן ועבר טיפולים. הוא נרפא או כמעט נרפא לפני מינויו. מישהו בבית החולים הדליף את התיק הרפואי לעיתון "הארץ". ההדלפה של תיק רפואי היא דבר אסור, אבל אני חושבת שכשמדובר במועמד לרמטכ"לות למרות אי הנוחות, הציבור צריך לדעת דברים הקשורים לבריאותו.
עו"ד אביגדור פלדמן
החוק הישראלי לא נותן שום הגנה למדליפי מסמכים שמישהו החליט שהם סודייים. כל מערכת הסיווג והסודיות ויודעי הסוד והחבורה שמחזיקה את הסוד – זה מתנהל באופן פרטיזני ביותר. החוק הישראלי באותו פרק העוסק בביטחון המדינה, בחוק העונשין, הוא חוק אנכנרוניסטי בצורה מדהימה. למשל לא צריך להוכיח שההדלפה היא נכונה. אתה יכול להדליף שיש לצבא הגנה לישראל דרקון יורק אש והוא שימושי מאוד בקרבות בחזית וזו הדלפה שעליה אתה יכול לשבת הרבה שנות מאסר. תיכף אדבר גם על הדרקון הגדול – מורדכי וענונו ששילם מחיר שענת קם אני מניח לא תשלם. ענת קם, כמו וענונו, הדליפה מסמכים שהיו ברשותה לעיתונאי. ענת קם מסרה אותם למישהו שהוא אחראי, שמבין יותר ממנה, היא היתה חיילת בת 21. היא לא הלכה ופרסמה אותם באינטרנט, אלא מסרה חבילה, דיסק במקרה הזה, של מסמכים לעיתונאי. מתוך המסמכים שהיא מסרה, מה שעניין אותה היו כמה מסמכים בודדים שבהם דובר על כך שצה"ל לא מקיים באופן מלא את הוראות בג"ץ בעניין סיכול מממוקד. אני לא יודע בכמה מסמכים אורי בלאו עיין, אבל הוא בחר שניים או שלושה מסמכים ומסר לאישור הצנזורה.
עצם ההחזקה של מסמך שמישהו החליט שהוא סודי היא כשלעצמה נושאת עונש מאסר של 7 שנים. מסירת מסמך ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה היא 15 שנה. בפרשה הזו גם נפתחה לראשונה חקירה נגד עיתונאי.
לגבי מורדכי וענונו. הוא מסר את כל מה שהיה בידיו, שלישראל יש נשק גרעיני, או אין, לעיתונאי של ה"סנדי טיימס". מעולם לא נגעו בשערה משערות ראשו של העיתונאי.
עכשיו לעניין וענונו. בואו נניח שיש לישראל נשק גרעיני ושהחזקת נשק גרעיני הוא עניין מורכב מאוד. וענונו, ואני מכיר אותו טוב, לא עשה את מה שעשה בשביל בצע כסף, הוא לא עשה את זה כדי להתפרסם, אולי יש יסוד של נקמנות במדינה, על כך שפוטר מהכור. אבל סוד הוא התאום הסיני של השקר. סוד ושקר תמיד הולכים יחד. וענונו אמר 'נשבר לי מזה שישראל אומרת שאין לא נשק גרעיני ואני במו עיניי ראיתי את מה שראיתי וגם צילמתי'.
יש פער אדיר בין הענישה החמורה של מדליפים או מרכלים לבין סדרי השמירה על הסודות הללו. אותם גופים שמופקדים על הסודות הללו הם רשלניים בצורה מעוררת בלהות. בתוך המחשב של לשכת פיקוד מרכז היו חומרים שעם דיסק חיצוני אפשר לקחת… מורדכי וענונו היה טכנאי שאמור לדעת משהו מאוד נקודתי. אבל היו לו רגלים ארוכות והוא התחיל לטייל שם. הוא סיפר לי שהיה חדר אחד שאסור בכניסה לחלוטין חוץ מראשי ממשלה. כל פעם אחרי בחירות היו לוקחים אותם פותחים להם את הדלת והם היו יוצאים משם חיוורים. מורדכי וענונו החליט לראות מה יש בחדר הסגור הזה. כמו אליסה בארץ הפלאות. הוא עמד ליד החדר ולידו עמדה ארונית של בגדי מעבדה והוא שם את היד למעלה בטבעיות ומצא שם מפתח. הוא פתח את הדלת ושם היה דגם מעץ של משהו שהוא אולי פצצה גרעינית ואולי הוא דרקון מפזר אש. למחרת הוא גם הביא מצלמה וצילום אותו. העונש החמור שהוא קיבל הוא חלק מרצונו של הגוף שהיה מומנה על הביטחון לנקום בו. ברור החשיפה של מורדכי וענונו יותר הזיקה מהמידע שפורסם ב"סנדי טיימס". זה היה בסך הכל עוד פרסום, והיו כבר פרסומים כאלה בעבר. המדינה החליטה לעשות מהסיפור הזה סיפור גדול, וכך העולם אימת ואישר לעצמו שאכן הפרסום היה פרסום אמת.
ח"כ מאיר שטרית
אני לא מסכים עם שני חברי. אני חושב שאדם שעובד במשרד ממשלתי אסור לו להדליף חומרים. למרות התאורים המשעשעים של עו"ד פלדמן, כמי שהיה בעבר ממונה על הוועדה לשירותים חשאיים ועל הוועדה לאנרגיה אטומית אני אומר שוענונו גרם נזק חמור מאוד. השאלה מי רשאי לקבל את ההחלטה ומה ראוי לפרסום. אצל גלאט-ברקוביץ' הפריע לי שאת החלטת שאת קובעת שהציבור חייב לדעת על חקירתו של ראש ממשלה. מי שם אותך להחליט מה נכון ומה לא, באיזה סמכות? אני לא חושב שהדלפה היא דרך נכונה לפעול בה. בעולם כולו יש הגנות על מסמכים ולא תמיד מי שרואה קטע קטן ממידע יכול לדעת לאן זה יתגלג. יש המון מורכבויות. הדבר הזה יכול לגרום נזק. אני כן חושב שיש מידע שהמשרדים צריכים למסור לציבור, אבל לא באמצעות הדלפות, אלא באופן מסודר ועל פי חוק.
לסקירה נרחבת על הכנס ה"עין השביעית"
