לכתבה במוסף סופשבוע של מעריב

במסגרת ההכנות לילד הראשון יש הורים שקוראים ספרי הדרכה, יש כאלה שמקדישים שעות לחיפוש שם יצירתי ואחרים שמתמקדים בריהוט חדר הילדים. ההריון הראשון של רועי פלד ואשתו הוליד מאבק משפטי שנמשך שנים. "כשאשתי נכנסה להריון, התחלתי לחשוב על הברית מילה. אמרתי לעצמי שבטוח יש ועדה ברבנות הראשית שדנה בתלונות נגד מוהלים שמפשלים וכדאי לבקש את הרשומות שלה. זה הדבר הכי טבעי בעולם".

פלד, אז המנכ"ל הטרי של התנועה לחופש המידע, אמנם פנה לרבנות וביקש את הרשימה. בקשתו נדחתה מטעמי צנעת הפרט. "נימוק הזוי ומופרך", הוא אומר. "זה לא שביקשתי פרטים על הנימול. הלכנו לבית משפט שחייב אותם לתת. הם לא נתנו, והגשנו תביעה על ביזיון בית המשפט. קיבלנו את הרשימה וכשעברה שנה ביקשנו רשימה מעודכנת. בתשובה הם כתבו משהו בנוסח 'אתם מעודכנים מספיק'.

"הגשנו עוד עתירה, ניצחנו, אבל לא קיבלנו את השמות. שוב הגשנו תביעה לביזיון, עד היום לא קיבלנו את המידע. הרבנות הראשית מתנהלת כאילו היא עדיין בעיירה בגלות, כאילו אין בתי משפט, והם עושים מה שבא להם".

רגע, בסוף הצלחת לבחור מוהל טוב?

"בסוף הלכנו לכירורג ילדים".

ככה הראש שלו עובד. כשהוא מחכה לאוטובוס הוא רושם לעצמו "תזכורת: לברר דוח איחורים במשרד התחבורה". כשהוא יושב בתור לרופא הוא מנסח בקשה לחשוף את רשימות הדירוג של קופות החולים לרופאים שהן מעסיקות (רשימה שעד לפני חודש נחשבה לסודית בהחלט). בעוד שבועיים הוא נוסע לכתוב את הדוקטורט שלו בנושא "הגינות בתקשורת – בין זכויות לרגולציה" באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

בינתיים הספיק לברר את נתוני רמת הפשיעה בשכונה שבה הוא עתיד להתגורר, את בתי הספר המצטיינים באזור, את עבירות הבנייה של הקבלן שהקים את הבניין שבה שכר דירה, את התפלגות התורמים הפוליטיים בין תושבי הרחוב, ולא פחות חשוב, את דו"חות התברואה של המסעדות המומלצות בשכונה.

מה מהמידע הזה אתה יכול לקבל בישראל?

"היום? כלום".

תריסר שנים לאחר שנכנס לתוקפו חוק חופש המידע, הוא נחשב בקרב רבים מגורמי השלטון כהמלצה בלבד. תקציבים של מיליונים אינם נחשפים, נהלים של רשויות אינם מתפרסמים, נתונים ותוכניות נחשפים באופן סלקטיבי ומידע מביך נשמר בחדרי חדרים.

פלד והאנשים שאיתו גילו שבשמירה על המידע – ועל הכוח שבא איתו – כל השיטות מותרות: התשה, הפחדה, איומים מרומזים וחליבת כספים. התרבות הארגונית השושואיסטית שעליה גדלנו מסרבת להרפות אף שאינפלציית המידע והטכנולוגיה המשודרגת גרמו בשנים האחרונות לשינוי עמוק, בסיסי, באופן שבו אנו חווים את העולם. כשההבחנות בין הפרטי לציבורי מיטשטשות, נראה שהרשויות שלנו לא עומדות בקצב השינויים המסחרר.

ההסבר מדוע מקבלי ההחלטות אוהבים לשמור את המידע קרוב אליהם ברור. הבעיה היא שאנחנו מקבלים את זה בהכנעה. "ישראלים רגילים לקבל באהבה את זה שמורחים אותם", אומר פלד שמסיים כעת כהונה בת חמש שנים כראש התנועה.

זוהי אבחנה שדורשת הסבר לאור העובדה שהספורט הלאומי בארץ הוא לא לצאת פראיירים. "אנחנו אוהבים להתלונן על חברת הסלולר, אבל כשזה מגיע לממשלה, אנחנו מעדיפים להיות בשקט ולתת לה לעבוד. אנחנו נותנים שימרחו אותנו כי יש לנו המון אמון במוסדות. אנחנו מורגלים לחיות על בסיס 'מי שצריך יודע'".

בשנים האחרונות התנועה הובילה מאבקים רבים שאפשרו למי שגילה עניין להיווכח מה הסתירו מאיתנו – וגם להבין שמגיע לנו לדעת את מה שאנחנו אפילו לא חולמים שמותר לנו.

בין היתר הביאו מאבקי התנועה לפרסום רשימת האסירים הנמלטים, חשיפת נתוני הקב"א – קבוצת איכות, הגורם שמשפיע על שיבוץ לתפקידים בצבא – בפני החיילים, חשיפת הסדרי ניגוד העניינים של עובדי ציבור, חשיפת הסכמי כופר מס, פרסום קלטות האבטחה מהכנסת, פירוט רשימת מחזיקי דרכונים דיפלומטיים, פירוט רשימת הרופאים והרוקחים שהורשעו בעבירות משמעת, פרסום דוחות ליקויי בטיחות ברשות שדות התעופה ועוד ועוד.

אופטימי נצחי

"מצד אחד אני מרגיש שעשינו שינוי עצום בחשיפה לנושא", אומר פלד. "אנחנו בעיצומה של מהפכה שאני מאמין שתשטוף את המשרדים השונים – מהפכה שאלונה וינוגרד, המחליפה שלי, הולכת ליהנות ממנה. כרגע המהפכה הזאת נוגעת לחשיפה לנושא אבל לא להתנהלות.

"אבל גם זה בלתי נמנע. אם זה קרה במדינות ערב, זה יקרה פה. במידה רבה המהפכות במדינות ערב הן מהפכות של חופש מידע. אנשים הבינו שמורחים אותם, שהחיים המחורבנים שלהם זה לא כי ככה נגזר עליהם מהשמים אלא משום שהשלטון משקר להם במשך שנים. הם הגיעו למסקנה שזה לא צריך להיות ככה ודרשו לשנות את זה".

מי שהביא את פלד (37) לתפקיד היה העיתונאי רביב דרוקר שהקים את התנועה ומכהן כיו"ר שלה. החברות בין השניים נוצרה במסדרונות הכנסת לפני כעשור, כאשר פלד היה יועץ שר החקלאות חיים (ג'ומס) אורון. בהמשך פלד היה גם אחד מיועציה התקשורת של א' מבית הנשיא, והוא התמודד בבחירות האחרונות על מקום ברשימת מרצ לכנסת.

במקביל לימד משפטים במכללה למינהל. לשונו חדה ומהירה ומחויבותו לנושא טוטאלית. באמונה הזאת שלו שאפשר לחולל שינוי הוא מצטייר כאופטימי נצחי, אבל מצד שני הוא עומד משתאה נוכח התנהלות הרשויות בכל פעם מחדש.

"אני זוכר שיום אחד ישבתי עם רביב בקפה נואר בתל אביב והוא סיפר לי על העמותה החדשה. אחרי כמה חודשים, כשחזרתי מירח דבש, ישבנו בקפה ג'וליה והוא ביקש שאבוא לנהל אותה. הוא אמר לי, 'אנחנו נעשה מהפכה ויהיו לנו הרבה ניצחונות'. אני לא דיברתי בכאלה מילים גדולות. הייתי הרבה יותר ספקן – אני תמיד יותר ספקן ממנו – אבל אמרתי, יאללה, ננסה. בסוף הוא צדק. הגשנו 44 עתירות, מתוכן 37 ניצחונות. שש מתוך השבע שהפסדנו היו בענייני ביטחון".

נודניקים, נמאסתם

הכתובת הראשונה למשלוח דואר הייתה דירתו של דרוקר, המשרדים פעלו מהסלון של פלד. היחס שקיבלו ממשרדי הממשלה בתגובה לבקשות מידע היה "נודניקים, נמאסתם", שהתחלף בטריקת הטלפון או טון מלגלג.

"בהתחלה, מיד אחרי כשחוקקו את חוק חופש המידע הייתה הרבה התרגשות ואז כולם הלכו לישון", אומר פלד. "גם הארגונים, גם חברי הכנסת שחוקקו, הכל מת. שכחו מזה טוטאלית. לא תקצבו את זה בשקל, לא הקצו תקנים ובטח לא התכוונו למסור מידע".

איך הגיבו משרדי הממשלה כשהתחלתם להציף אותם בבקשות למידע?

"כמו שהם התייחסו לכל אזרח: ברוב המקרים קיבלנו התעלמות מוחלטת, ובמיעוטם הם נפנפו אותנו בהנחה שאנחנו לא מבינים מה הם אומרים. הם רגילים שאנשים באים ושבקלות שוחקים ומתישים אותם. הגישה שלהם היא למה שנתחיל פתאום להתאמץ בשביל איזה אזרח? התייחסו אלינו כמו קרציות. אמרו, 'עוד פעם אתם'.

"הרבה סטודנטים בקליניקה במכללה למינהל שמגישים את הבקשות היו ממש נעלבים מהפקידים והייתי צריך להזכיר להם שאף אחד פה לא עושה להם טובה. זאת הזכות החוקית שלהם. התפיסה הבסיסית בבירוקרטיה היא שהאזרח הוא מעמסה".

אתה אמור להכיר את זה מבפנים, לא?

"הייתי במשרד החקלאות, ראיתי איך זה עובד. גם לי לפעמים לא היה כוח לנודניקים. אני זוכר שהיה מאבק נגד פיטום אווזים. היה מייל אחיד שהיו מפציצים איתו את התיבה שלי ובשלב מסוים נשברתי ותכנתתי את המחשב לזהות את המייל ולשלוח אוטומטית תשובה ובזה נגמר העניין. היום אני מסתכל על הכל אחרת.

"כשהייתי יועץ פוליטי היו מקרים נדירים שבהם העדפתי להסתיר מידע אבל אני חושב שאין לזה שום הצדקה ציבורית. זה שעשיתי משהו לא אומר שזה הדבר הנכון. בסופו של דבר הזכות להסתיר זו הזכות להוליך שולל".

למה בעצם מונעים מאיתנו כל כך הרבה מידע?

"יש הרבה סיבות. לפעמים המידע מביך, אבל הרוב לא כזה. הכמות הגדולה של המידע אינה יוצאת החוצה פשוט כי הבירוקרטים לא חושבים שהם חייבים משהו למישהו. הפקיד מרגיש שהאזרח משרת אותו במקום להפך".

למה לציבור זה לא מפריע?

"כי התפיסה הזאת חלחלה לאזרחים. נגיד מתקשרת אליי אמא שרוצה את התיק של הבן שלה בשירות הפסיכולוגי של עיריית תל אביב והיא שואלת אותי איך להשיג את זה. מראש היא חושבת שאמצא לה איזו קומבינה להשיג את זה. אמרתי לה, 'תכתבי מכתב ותבקשי את התיק'. היא שואלת אותי, 'מה? והם צריכים לתת לי את זה?'. שאלתי אותה, 'זה הבן שלך או של העירייה?'".

בקשת מידע מרוב הארגונים הממשלתיים והעירוניים כרוכה בתשלום אגרה של 95 שקלים והמתנה של מספר שבועות (לפחות) למענה. לא מזמן השיקה הממשלה, ביוזמתו של השר מיכאל איתן, את אתר שיתוף הציבור, בהחלט יוזמה ברוכה. ובכל זאת, לרוב הרשויות יש דרכים יצירתיות במיוחד כדי להתמודד עם פניות של מבקשי מידע שנתפסות בעיניהם כטורדניות.

אף שמידע יכול להשפיע על חיינו באינספור עניינים, הרשויות אינן נדיבות בחשיפתו. מה למשל מונע פרסום של דוחות תברואה של מסעדות? דוחות ביקורת פנימיים של הרשויות? דוחות של משרד החינוך על הישגים ותקציבים של בתי הספר? מספר דוחות החנייה הניתנים ברחוב מסוים? לפי פלד, אין סיבה מהותית לא לפרסם את הנתונים האלה, מלבד העובדה שזה כנראה עושה למשרדים הרבה כאב ראש.

דוגמה טובה לכך היא חשיפת נתוני הקב"א בפני חיילים, נתון שנחשב במשך שנים לסודי בהחלט וכזה שיש בפרסומו משום פגיעה חמורה בביטחון המדינה. עתירה שהגישה התנועה לפני כשנה הביאה לחשיפת הנתונים בפני כל חייל. "כל מי שהיה לו חבר בשלישות ידע את הקב"א שלו", מסביר פלד. "זאת דוגמה קלאסית לאיך אנשים שמקורבים למעגלי הכוח החברתיים מסתדרים. אתה אפילו לא צריך להיות בן של שר, מי שבמעגל הידיעה היה מסתדר. בגלל זה גם לא היה אכפת לאנשים שזה אף פעם לא פורסם. מי לא היה מסתדר? רק אלה שאין להם חברים במקומות הנכונים".

אנשים ברשויות נוטים להתרגז על הפניות שלכם. אם מישהו יבוא ויגיד "אני רוצה לדעת כמה אתה מרוויח". איך תרגיש?

"זה לא נעים, לא. אבל זה מוצדק. מובן שלאנשים שתורמים לנו יש זכות מלאה לדעת את זה. מעשית, אני מחויב לדווח לרשם העמותות מה המשכורת שלי ואני אחשוף את הנתונים בפנייך אם את רוצה. אבל בטח שיש מין תחושת אי נעימות ברקע. אנחנו לא רגילים ולא אוהבים לדבר על הדברים האלה".

למה, בעצם?

"זה עובד נגד הרבה אינטואיציות שלנו. אני מאמין גדול בזכות לפרטיות ואנחנו שותפים למאבק במאגר הביומטרי. אני חושב שצריך לצמצם את הפער בין עודף הכוח שיש למשטר והחולשה שיש לאזרח, וכשהממשלה מבצעת פעולות שבסופו של דבר המשמעות שלהן היא הפעלת יותר כוח כלפי האזרח אני לא אומר אוטומטית שזה חופש מידע. הזכות לפרטיות מאוד חשובה. אבל אצל מי שנהנה מכספי ציבור זה לא תופס".

איזה מבין המאבקים שניהלתם הכי מכעיס אותך?

"הכי מכעיס זה המאבק מול משרד האוצר שמגבש את תקציב המדינה בחשאיות מוחלטת, ומסרב לפרסם את הדיונים על אודותיו לפני שהוא מוגש על ידי הממשלה. זאת דוגמה קלאסית לשכרון כוח של פקידי האוצר שמשוכנעים שהם נמשחו למלוכה. זה שהם לא נותנים לציבור גישה לדיונים שלהם זה פשוט פטרנליזם חצוף משולב עם שיגעון גדלות שאומר שאף אחד לא צריך לדחוף את האף למה שאנחנו עושים". בקרוב תגיש התנועה עתירה בדרישה לחשיפת אופן גיבוש התקציב.

תיבת הפנדורה האמיתית, הענקית, טמונה במשרדי השב"כ, המוסד וצה"ל. מול כל אחד מהארגונים האלה התנועה נכשלה בינתיים בניסיונה להוציא מידע איכותי. עתירות של התנועה בדרישה לחשוף את מספר העצירים הפלסטינים שנמנעת מהם גישה לעורך דין, לפרסם מהם הקריטריונים לביצוע בידוק ביטחוני בנתב"ג, או לחשוף דוחות ביקורת על התנהלות המחסומים בשטחים נדחו כולן על ידי בית משפט. צה"ל, מצדו, סירב לפרסם קלטת שתיעדה לינץ' שביצעו לכאורה חיילים מצרים בפליטים סודנים בגבול הדרומי.

"אנשים חיים באווירה שהמדינה נתונה בסכנה ביטחונית וצריך לתת לה להתנהל בשקט, והם לא מודעים למחיר של זה", טוען פלד. "זה מתבטא ברמה הכי בסיסית של זכויות אדם. לחלק מהאנשים לא אכפת כי הם לא חושבים שזה יגיע אליהם. אבל אנחנו מגלים שזה לא נכון. קיצוני המתנחלים מגלים את זה היום עם השב"כ".

ובכל זאת, סודיות היא הבסיס להצלחה של ארגונים כמו השב"כ והמוסד.

"יש בנו איזו גלוריפיקציה לתחמנות השב"כניקית. בפעילות של המוסד יש משהו פנטסטי שאנחנו נהנים לראות בסרטי קולנוע ונהנים עוד יותר לראות בחיים. החטיפה של אייכמן – אתה עומד משתאה על התחכום וההצלחה. הבעיה היא שתחת האצטלה הביטחונית שמאפשרת לזה לקרות עושים המון דברים מחורבנים שאסור לתת להם לקרות".

הם בכל זאת נתונים לביקורת.

"מי שבודק אותם זה מבקר מערכת הביטחון. צריך להבין: ההנחה שעומדת ביסוד הזכות לחופש היא שאסור לסמוך על המוסדות שיעשו את העבודה בשבילנו. אני אומר חד וחלק, לא יכול להיות ממסד חשאי שלא מפעיל כוח מוגזם. אין ממסד חשאי שאינו מושחת. בלי לדעת כלום על השב"כ, אני אומר לך שהשב"כ הוא גוף מושחת".

זאת האשמה מאוד מאוד חמורה.

"בהכרח זה ככה, בהגדרה של הארגון. ככה זה בני אדם. לא כולם, אבל ברור שלא כל אנשי השב"כ הם מלאכי שרת שירדו מהשמים, ולא יכול להיות מצב שאין שם אנשים רבים שנהנים מזה שאף אחד לא יודע איך הם פועלים. לחלק זה מאפשר לתת דרור ליצרים סאדיסטיים ולהתעלל בעצורים בהנחה שאיש לא יידע.

"כל אחד עם החולשות שלו. זה לא שיש משהו רע ספציפי בקרב אנשי השב"כ, ככה זה בני אדם. קחי את משרד התיירות ותפעילי אותו בסודיות ויהיה לך אותו דבר. אבא שלי היה אלוף משנה בצבא וכילד שמתי לב לדברים עקומים: הכסף הגדול שהושקע במסיבות פרידה, למשל, או השימוש בנהגים לצרכים פרטיים. למיטב ידיעתי, הדברים האלה קורים פחות כי הצבא הפך לגוף יותר מבוקר.

"היום הציבור יכול לדעת את נתוני השכר של כל בעלי התפקידים בשירות הציבורי מלבד אלה שעובדים בשב"כ ובמוסד. למה אני לא יכול לדעת כמה הם מרוויחים? במה זה פוגע? אני שם כסף שברגע שזה סוף סוף יתפרסם יתברר שהיו חוזים מפוקפקים וחופשות ללא תשלום ותוספות יוקר ומה לא".

איך בכל זאת מנסים להוציא מידע מהגופים הביטחוניים?

"ברוב העתירות מבקשים נציגי הגופים החשאיים לפרוש את נימוקיהם במעמד צד אחד בלבד. ואז אנחנו יוצאים וכשאנחנו חוזרים השופטים מסתכלים עליהם בעיניים מזוגגות ואת רואה שהם התהפכו 180 מעלות. אם לפני זה היו להם שאלות קשות לצבא, זה משתנה. מבחינתי, הם עושים צחוק ממערכת המשפט.

"אני לא אומר שלא יכול להיות מקרה מוצדק של הסתרת מידע, אבל אנחנו רוצים מידע סטטיסטי, לא מודיעיני. שום דבר לא ישכנע אותי שמידע סטטיסטי באמת יסכן את ביטחון המדינה".

פרסום נתונים מסוימים עלול לפגוע בתדמית המדינה ומכאן, יש יגידו, בביטחון שלה.

"גם משרד האוצר ומשרד הקליטה היו רוצים ליהנות מהפריבילגיה הזאת שכל פעם שזה פוגע בתדמית שלהם זה אסון לאומי. ביקורת היא לחם חוקה של הדמוקרטיה ואנחנו מניחים שהיא מתחזקת בגלל הביקורת הזאת. אסד ומובארק ידעו יפה לשמור על התדמית שלהם ותראי מה קרה. אחד גמר והשני יגמור בקרוב".

נראה שלרוב האזרחים אין בעיה עם החשאיות הזאת.

"אנשים לא מבינים מה המחיר. כולם בסדר עם זה כי בדרך כלל מדובר בעצירים פלסטינים, אבל כשזה יהיה עצורי תג מחיר אז אולי הם יחשבו אחרת. יום אחד זה ענת קם ויום אחר זה עלול להיות מתנחל מתפוח ובסיטואציות אחרות עלול להגיע למנהיג שביתת רופאים שהממשלה חושבת שהוא מסוכן.

"אני לא חושב שהשב"כ הוא גוף שצריך לסגור, זה גוף שצריך להמשיך למנוע פיגועים, אבל ברחבי העולם כבר הבינו שהגופים האלה יכולים לעבוד טוב יותר אם הם ישמעו קצת ביקורת מבחוץ".

פלד מזכיר שבארצות הברית, למשל – שלא חסרים בה תסביכי ביטחון – בקשות לקבלת מידע הובילו בין היתר לחשיפת הערכות הצבא שהוגשו לבוש ערב המלחמה בעיראק ולחשיפת שיטות עינויים אסורות שהופעלו בגואנטנאמו. "רק לאחר החשיפה הם הבינו שבשיטות האלה הם הוציאו מידע שקרי מאנשים שהיו מוכנים להודות שהם גלגול של תרנגולת".

מה הסיכוי, נניח, שתזכו לראות את החומר שהוצג לראש הממשלה ערב היציאה למלחמת לבנון?

"אפס. שום סיכוי. יש לנו עוד הרבה לעשות לפני שתהיה התקדמות דרמטית בתחום הביטחוני, אבל גם היא תגיע. כשיבינו שזה לא באמת פוגע בביטחון והכעס הציבורי יהיה מספיק גדול על הסתרות מידע. אנשים בחברה טכנולוגית לומדים להבין שנזקים מחשיפת מידע הם בעיקר מדומיינים.

"אני לא רוצה לדעת מאיפה מתכוונים לתקוף באיראן ומה הכתובת של המתקן הראשון והשני. לא בזה מדובר. מדובר בשאלה בסיסית, האם חוכמת ההמונים עדיפה על חוכמת המעטים. מחקרית הוכח שכשיותר אנשים משתתפים בקבלת ההחלטות, מתקבלות החלטות יותר טובות".

"באופן בסיסי – בעד המעשה של ענת קם"

השנה האחרונה לימדה אותנו, שבין אם נרצה בכך ובין אם לאו, שגם המידע הרגיש, הסודי ביותר דולף בסוף החוצה. הפרסומים של ויקיליקס לא רק טלטלו את עולם הדיפלומטיה, הם שינו את מהלך ההיסטוריה. מיותר לציין שפלד חגג את החשיפות של האתר. "התרגשתי לגמרי. תמיד מאיימים עלינו באסונות שיקרו אם ייחשף מידע. כשזה יצא היה לי ברור שכל תסריטי האימה של הפוליטיקאים יתבדו".

הדיפלומטיה היא משחק של גינונים, הסתרות, כפל פנים. חייבים להודות שיש בזה קסם מסוים.

"בעיקר למי שעוסק בזה. אני אומר לך, הייתי במעגלים האלה. זה נורא כיף, אתה מרגיש מאוד חשוב. כשהייתי בפוליטיקה היו לי קשרי ייעוץ עם השגרירות האמריקאית בתל אביב בנוגע לפוליטיקה הישראלית והם היו נפגשים איתי לשמוע כל מיני דברים. זה נותן תחושת חשיבות, שותפות סוד, השפעה. זה חלק ממה ששומר על הסודיות – החשיבות העצמית של האנשים בתוך המועדון. למה להם לדלל את המועדון עם כל זב חוטם מהרחוב?".

בסופו של דבר, גם ההתלהבות של פלד מוויקיליקס שככה. בהתחלה מפני שהאתר פרסם את שמות המשת"פים של כוחות הביטחון האמריקאיים באפגניסטן וחשף אותם לסכנת חיים; ובהמשך כשהתברר, כמה אירוני, שוויקיליקס החתים את העובדים שלו על חוזה דרקוני שבמסגרתו הם מתחייבים לשלם 20 מיליון דולר על הפרת סודיות.

"זה מראה שג'וליאן אסאנג' הוא בן אדם קצת משונה וחסר מודעות עצמית ושהנטייה לשמור את הכוח אצלך היא אנושית מאוד וטבועה עמוק מאוד", אומר פלד. "כשאתה תובע את הכוח שטמון בהחזקת מידע זה מגיע עם אחריות. לא בטוח שוויקיליקס, כמו שלא בטוח שענת קם – שבאופן בסיסי אני בעד המעשה שעשתה – נהגו באחריות המתחייבת מהכוח שתבעו לעצמם".

אז איפה אתה לא מסכים איתה?

"ענת קם עשתה טעות כשהיא לקחה בוכטה של מסמכים ופרסמה אותם בלי לבדוק ובלי לסנן. אולי היא סמכה על הכתב אורי בלאו שהוא יסנן. אני לא הייתי עושה את זה. יש פה גם עניין של קולגיאליות כלפי האנשים שעובדים איתך. החירות הזאת גוררת אחריות.

"אבל זה לא עיקר הפרשה אף על פי שמאוד נוח להסית אותה לשם. אני חושב שאם יחליטו להעמיד את אורי בלאו לדין זה יהיה יום כיפור של הפרקליטות. התפקיד שלהם זה להגן על זכויות האזרח וזו תהיה פגיעה בזכות שלנו לקבל מידע מעיתונאים על דברים שהשלטון מנסה להסתיר".

בכל מקרה, פלד מאמין שהתנהלות של הרשויות מול הציבור עתידה להשתנות דרמטית, ובקרוב. בעולם כבר הבינו את מה שאצלנו עוד לא התחילו לתפוס. "כשאובמה נכנס לבית הלבן הוא העלה אתר שנקרא 'המושב שלך ליד השולחן' שמאפשר לראות מי נכנס אל הנשיא ולקרוא את החומרים שהוגשו לו. היום, מערכת מחשב מעלה באופן אוטומטי את כל הפגישות בבית הלבן.

"עוד עשר שנים הכל יהיה ככה. המערכות יהיו מאוחדות, יהיה קוד פתוח. כשמשרד האוצר שולח טופס לוועדת הכספים, למה שהוא לא יעלה באופן אוטומטי לאתר שלהם? יש לי קולגות שיכולים להיכנס ללשכה של שר בשוודיה ולעיין בדואר היוצא והנכנס שלו. זה מקסים וזה כל כך כיף. הפקידים משחררים מידע שלא תמיד נוח להם כי הם מבינים שיש משהו גדול מהם, שקוראים לו החוק".

ואצלנו?

"אצלנו יש גישה של אנשים שהם קצת זקנים שמגנים על חומות שדינן ליפול וחלקן כבר נפלו. הם לא מבינים שזה הולך ליפול כי הם לא מבינים את הטכנולוגיה ואת השינוי הנורמטיבי שהיא עושה. פעם הממשלה הייתה משוכללת, הייתה לה טכנולוגיה שלנו לא הייתה וחשבנו שאנחנו לא יכולים להבין דברים. היום כל ילד עם נטבוק קטן יכול לעבד מידע כמו מנכ"ל משרד ממשלתי. זה משנה את הציפיות שלו ואת התביעות שלו והדרישות שלו מהממשלה. אם אני יכול לראות היום מי נכנס לאובמה, למה אני לא יכול לראות מי נכנס לביבי?".

למה העמותה שלכם מצטיירת בתור תנועה שמאלנית?

"שאלה טובה. זה נובע ממי שפונה אלינו. ארגונים כמו יש דין ובצלם. למרות שלא מזמן כתבנו חוות דעת למתנחל ימני קיצוני שהועמד לדין בגין העלבת עובד ציבור. שיבואו אליי כל המתנחלים, אני אעזור להם כל יום".

ובכל זאת, המאבק שלכם נתפס כשמאלני.

"נכון, וגם אני שואל את עצמי למה רוב התיקים הם כאלה. אני חושב שהתפיסה הימנית מאמינה יותר בכוח של מערכות, ממלכתית יותר. לא סתם קוראים להם שמרנים. התפיסה השמאלנית היא תמיד ערעור של הסמכות והיא מאוד ביקורתית.

"אני לא אשכח משהו שדניאל אלסברג (חושף מסמכי הפנטגון על מלחמת וייטנאם – ל"ש) אמר פעם. כשהוא היה בן 15 אבא שלו נרדם על ההגה ואמו ואחותו נהרגו בתאונת דרכים. באותו רגע הוא הבין שגם כשאתה מאוד אוהב מישהו וסומך עליו אתה צריך לבקר אותו ולשמור עליו בעין פקוחה".