המאמר פורסם בדה מרקר

כולנו מכירים את הסיטואציה היטב, בה נאלצנו, במסגרת כזו או אחרת, לעבור מבחן לצורך הסמכה להכשרה מקצועית כלשהי, או אולי הבת או הבן שלנו היו צריכים לעבור מבחן הקבצות במתמטיקה, שלקראתו הושקעו שעות של הכנה עם מורים פרטיים. סיטואציה די בנאלית בסך הכל. עכשיו, לאחר המאמצים הנפשיים והכלכליים שהשקענו באותו מבחן, אנו פונים לגורם המקצועי שערך אותו בבקשה לראות את המבחן עצמו, ללמוד ממנו, לזהות מה היו הכשלים או אולי היו טעויות בניתוח התשובות. שוב, נשמע אלמנטרי. אז זהו, שכאן, משום מה, אנו עלולים לגלות שהתמונה לא כל כך בהירה.

קורה שהתנועה לחופש המידע מקבלת פניות מאנשים פרטיים, שמבקשים לקבל מידע אודות עצמם ונתקלים בסירוב מצד הרשויות. אמא שמבקשת לראות את המבחן בחשבון של הבת שלה; אדם שביקש לראות מסמכים מתוך התיק שלו במשרד הפנים; אישה שחיה בדיור ציבורי ומבקשת לראות את התיק שלה בחברה המשכנת ועוד ועוד. לאחרונה, שמנו לב שמדובר בסוג של תופעה.

 ישנם מקרים רבים בהם החוק מכיר באופן מפורש בזכותו של אדם לקבל מידע אודות עצמו. חוק העובדים הסוציאליים למשל, קובע שאדם זכאי לקבל מידע אודות טיפולו של העובד הסוציאלי בענייניו; חוק זכויות החולה קובע שמטופל זכאי לקבל מידע רפואי מהרשומה הרפואית בעניינו; זכותו של נאשם לעיין בחומר החקירה קבועה בחוק סדר הדין הפלילי. וישנן עוד דוגמאות רבות. האם אנו זקוקים לחוק מפורש כדי להבין את זכותם הבסיסית של אנשים לקבל מידע שהרשות אוספת אודותם?

 חוק חופש המידע הגדיל לעשות כאשר הכיר בזכותו של אדם לקבל מידע, בין אם מדובר במידע פרטי או במידע ציבורי. עוד נקבע בו, שכאשר לאדם יש אינטרס אישי במידע אותו הוא מבקש, הוא פטור מתשלום אגרה – שלאחרונה המריאה לגובה של 100 שקל לבקשה, סכום לא מבוטל. לכאורה, על ידי ביטול האגרה במקרים אלה, החוק יצר תמריץ לאנשים שמבקשים מידע אודות עצמם לפעול באמצעותו. למה לכאורה? מי בכלל מעלה על דעתו להגיש בקשת חופש מידע כדי לקבל את התיק שלו מעמידר?

 העובדה שהרשות מסרבת למסור לנו מידע אודות עצמנו מעניקה לה לא רק כוח רב, שליטה ותחושת עליונות, אלא גם מונעת מאיתנו לאתר כשלים, אי סדרים או טעויות מצידה. הסתרה של מידע היא הדרך הטובה ביותר למנוע בקרה וביקורת על התנהלות הרשות. יתכן וזו באמת הסיבה, ושאין מדובר בשרירות ליבם של כמה פקידים במשרד מסוים, אלא פחדנות של הרשות מלשתף את הציבור בניירות שעל שולחנה מפחד שהדבר יוביל לחשיפת יישום כושל של נהלים, התנהלות לא ראויה ואולי אף לא חוקית. יהיו הסיבות אשר יהיו, הן אינן מתקבלות על הדעת.

 על ציבור מבקשי המידע הפרטי לעמוד על דרישתו לקבל מידע. להתעקש ולדרוש תשובות ברורות ומנומקות לאי מסירת המידע ולהיאבק בתופעה זו עד שהיא תשתנה. בנאלי, כבר אמרנו. אז הנה עוד משהו בנאלי לסיום – "מידע זה כוח". צאו וחזקו את עצמכם.

 עו"ד אלונה וינוגרד, מנכ"לית התנועה לחופש המידע, ועו"ד עופר דורון משרד כהן, בן נר, דורון ושות', מתנדב בתנועה לחופש המידע