לכתבה שהתפרסמה בדה מרקר

שקיפות ושיתוף הציבור הם שם המשחק – זו היתה רוח הדברים של חברי ועדת טרכטנברג, כפי שעולה מאחד הדיונים הסופיים של הוועדה. חבריה השתכנעו כי שיתוף הציבור בדרכים שונות בעבודתם הוא זה שהעניק להם את הלגיטימציה הציבורית, ומנגד גם תרם לחברי הוועדה רעיונות ותובנות חדשים.

"אילולא העבודה שנעשתה על ידי הצוותים האלה ‏(צוותי ההידברות עם הציבור, רל"ג‏), אני מבטיח לכם שלא היינו יושבים פה בישיבה השישית של הוועדה ומנהלים דיון על המשך ועל פרסום הדו"ח", אמר טרכטנברג. "אני משוכנע שהעסק הזה לא היה מחזיק מבחינת הלגיטימציה הציבורית והשקט התעשייתי שלו אנחנו זוכים".

כמה אירוני, אם כן, כי דווקא הוועדה שחרטה על דגלה את השקיפות והשיתוף תיזכר כזו שהפרוטוקולים שלה הוסתרו על ידי משרד ראש הממשלה ונגנזו למשך 15 שנה – מה שגרר עתירה לבג"ץ של התנועה לחופש המידע ולבסוף פרסומם רק בעקבות הדלפה. בנוסף, סביר כי יש פרוטוקולים נוספים לוועדה שעדיין לא פורסמו.

גם אתמול, אגב, סירבו במשרד ראש הממשלה להעביר ל–TheMarker ולתנועה לחופש המידע את הפרוטוקולים בצורה מסודרת ומלאה. בתשובה לשאלה מדוע לא ימסרו את הפרוטוקולים שכבר התפרסמו ממילא, השיבו במשרד ראש הממשלה בלקוניות כי "הפרוטוקולים לא פורסמו על ידי המשרד".

התנועה לחופש המידע, מצדה, מתכוונת להמשיך בהליך המשפטי לחשיפת הפרוטוקולים. לדברי מנכ"ל התנועה, עו"ד אלונה וינוגרד, ההליך נמשך "כי הפרוטוקולים עדיין לא הועברו לידינו וכדי לוודא שאכן כל הפרוטוקולים במלואם הגיעו לידי הציבור".

"להגיב לקול שעלה מהציבור"

בדיון שהוקדש לשיתוף הציבור בעבודת הוועדה, הכירו החברים בחשיבות ובתרומה של השיתוף. "נקודת המוצא של הוועדה הזו היתה שונה משל הרבה מאוד ועדות. היא באה להגיב למחאה, בכתב המנדט שלה נכללה ההכרזה שהצוות יקיים דיאלוג, ישמע עמדות וכו'. האופי המיוחד של התהליך הזה הוא תהליך שבא להגיב לתופעה, להגיב לקול שעלה מהציבור", אמר אודי פארוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה.

ואכן, הוועדה השקיעה רבות בשיתוף: היא הציגה נוכחות ברשתות החברתיות, שידרה חלק מישיבותיה הפתוחות בשידור חי באינטרנט, הקימה אתר הידברות ייעודי לקבלת מידע, שאלות ותגובות מהציבור וקיום דיאלוג, ועוד. על כל אלה ניצח צוות שפעל תחת השר מיכאל איתן, ובשיתוף עם המרכז הבינתחומי הרצליה.

תוצאות השיתוף הפתיעו לטובה את החברים: "ראינו שכשמתייחסים לאנשים ברצינות, קוראים להם להגיע ולדבר בתוך הוועדה עצמה אחרי שהם שמים איזושהי הצעה באתר אינטרנט, זה משהו מרענן בשבילם", אמר ניר הירשמן, יועצו של איתן. "אנשים רגילים לכתוב טוק־בק לאוויר ושאף אחד לא יתייחס אליהם, ופתאום כשד"ר אבי נוב מעלה טוק־בק, אמנם מאוד מאוד מסודר ומאוד מובנה לתוך איזשהו אתר, והוא מגלה שמזמינים אותו לוועדה – זו הפתעה לחיוב".

והציבור, כך עולה מהדיווח שנמסר לוועדה, אכן נענה לקריאתה והשתתף: עשרות אלפי כניסות לאתר הוועדה, אלפי תגובות והצעות שזרמו בכל האמצעים, שיתופים ושיחות רבות סביב פעילות הוועדה ברשתות החברתיות ועוד. "מה שעוד יותר מעניין זה מי פנה. הפניות ברובן היו של אזרחים שהאמינו שמישהו יקרא מה שהם כותבים", אומר פראוור.

הצוות שהיה אחראי על הקשר עם הציבור מיפה את תחומי העניין של הציבור. במקום הראשון הדיור, אחריו שירותים חברתיים ומיסוי, והכי פחות, הפתעה: תחרות במחירים. נושאים נוספים שעלו בצורה בולטת הם שיפור התחבורה הציבורית ומיסוי וביטול חוק ההסדרים. חינוך לגיל הרך, למשל, שהיה דומיננטי בדיוני הוועדה ומסקנותיה, לא הוזכר בדיון כאחד הנושאים המרכזיים, אם כי הנושא עלה בצורה חזקה מאוד בשטח במחאת העגלות.

שיתוף האזרח הקטן, הרגישו חברי הוועדה, הוכיח את עצמו: "הדבר החשוב ביותר, אני חושב שלפחות לכל מי שראה את הדיונים האלה, לא התגלה שהחוכמה היא אצל הארגונים והמכונים. הסתבר שאנשים, לא ארגונים ולא הרגילים להופיע, אומרים דברים משמעותיים", אמר פארוור. "נוצרה התחייבות לציבור שהקשר הזה יימשך. נוצרו פה שני דברים – נוצר אמון, והאמון הזה איפשר לוועדה לעבוד בתנאים יותר טובים לאורך זמן".

אך האם האמון עליו מדבר פארוור אכן יכול להחזיק מעמד? "בזמן קצר הצלחנו לבנות אמון בכך שהוועדה תעשה עבודה מקצועית, אך יש עדיין חשש גדול בציבור מכך שההמלצות שלה יתמסמסו ולא יתקבלו בממשלה", אמרה אחת מחברות הצוות, וחזתה את העתיד לקרות. הדו"ח הוגש, אומץ על ידי הממשלה, אך בסופו של דבר רק חלק קטן מסעיפיו ייושמו ועשרות המלצות נוספות מוסמסו ולא בוצעו. האמון שנתן הציבור בוועדה הופר כשהיישום הגיע לממשלה.

בפרספקטיבה של שנה וחצי, עשויה להעלות ההשערה כי השיתוף היה למעשה דרכה של הממשלה להשלות את הציבור כי מקשיבים לו, ובכך לצנן את המחאה. "העבודה של החבר'ה האלה ‏(שמפעילים את אתרי השיתוף עם הציבור והפעילויות, רל"ג‏) גרמה לכך שהיום הוועדה, אל תתבלבלו מהקריאות של דפני ליף וכו', הוועדה זוכה להרבה מאוד אמון וקרדיט בקרב הציבור, עם המון סקפטיות, אבל לא מעט קרדיט", אומר בדיון חבר הוועדה שחר כהן.

עוד אמר כהן: "לא סתם הייתי בהפגנה האחרונה של החצי מליון בכיכר המדינה, ולא היתה אף קריאה כנגד הוועדה; לא על הבמה וגם לא מסביב. דפני ליף אולי מציינת את הקו שהוא נגד טרכטנברג, אבל הקריאה שלה שטרכטנברג יתפטר בעצם היתה גם ירייה ברגל של עצמה, כי כל ההנהגות האחרות, אם זה שמוליוהסטודנטים, ואם זה מאהלים שחברו ליגאל רמבם ‏(מראשי המחאה, רל"ג‏), כרגע נותנים צ'אנס לוועדה".

ואילו אורן צוקרמן מצוות ההידברות הוסיף: "מה שקרה בהפגנה שהיתה אחרי האירוע באילת, עד להפגנת המיליון בשבוע הזה השתנתה דעת הקהל בצורה מאוד מאוד ברורה ברשתות החברתיות. זה התחיל עם השלטים 'לא ניתן לוועדה למסמס אותנו' ושבוע אחרי בהפגנת המיליון כבר לא היה אף שלט כזה".

דבריהם של כהן וצוקרמן, ניתן להתרשם, נאמרו מתוך אמונה אמיתית כי כשעושים את הדברים בצורה נכונה וצודקת – ההצלחה מובטחת. הם האמינו כי הוועדה פועלת נכון, בשקיפות, תוך שיתוף הציבור והקשבה אמיתית לדבריו ורחשי לבו. לאור זאת, אפילו עגום יותר כיום, במבט לאחור, לחזות במה שנותר מהמלצות ועדת טרכטנברג, ולא פחות חשוב מכך, מאמון הציבור בממשלה.

בקשה למידע של התנועה חשפה – כך מסתיר משרד מבקר המדינה דו"ח על מ"מ המנכ"ל

התנועה לחופש המידע לא מצליחה כמה שבועות אפילו לשלם על בקשת מידע ■ משרד המבקר: "התנהלות התנועה מעלה חשש באשר למניעיה"

עד כמה צריך להתאמץ כדי להשיג מידע במסגרת חוק חופש המידע ממשרד מבקר המדינה, הגוף שאמור להיות סמל השקיפות והמינהל התקין? מהניסיון האחרון של התנועה לחופש המידע, עולה כי מדובר במשימה קשה ביותר, גם בהשוואה לעשרות גופים אחרים מולם עובדת התנועה באופן שגרתי.

"בחודשיים האחרונים עסוקה התנועה לחופש המידע בהגשת בקשה לממונה על חופש המידע במשרד המבקר, אך נתקלת בחוסר שיתוף פעולה וסירוב למסור פרטים על אופן תשלום האגרה שדרושה לצורך תחילת בירור בקשת מידע", אומרת מנכ"לית התנועה, עו"ד אלונה וינוגרד.

מדובר בבקשת מידע שהגישה התנועה כבר בחודש מאי השנה לבקשת TheMarker , לקבלת דו"ח ביקורת של מבקר פנים חיצוני שנערך במשרד מבקר המדינה לגבי עבודות פרטיות שביצע מ"מ מנכ"ל משרד המבקר ללא אישור. משרד המבקר סירב לבקשת TheMarker לקבל את הדו"ח עצמו, ובעקבות כך פנינו לתנועה לחופש המידע לצורך הגשת בקשה על פי חוק. מבקר המדינה, יש להבהיר, נכלל תחת חוק חופש המידע.

לדברי וינוגרד, אנשי התנועה טורטרו על ידי אנשי מבקר המדינה שלא השיבו לפניות טלפוניות ופניות בדואר אלקטרוני, וכשכבר השיבו – לא הצליחו לספק תשובה לשאלה הפשוטה: כיצד משלמים את אגרת חופש המידע. בנוסף, היא אומרת, אתר האינטרנט של המשרד אינו מפרט כנדרש כיצד משלמים את האגרה ולאן פונים כדי לשלם אותה. כתוצאה מכך, היא אומרת, "נותרנו במצב בו אנו לא יכולים לשלם את אגרת חופש המידע ולכן לא יכולים להגיש את הבקשה".