רבים הם אנשי הציבור שיודעים לדקלם כי חשיפת פרוטוקולים של ישיבות תוביל לכך שהמסובים לשולחן לא יאמרו את אשר על לבם. הם יזהרו בדבריהם, ישקלו מלים מחשש שדבריהם יבואו לידיעת הציבור. מצב כזה יגרום לכך שדעתם תהיה ממוקדת לאו דווקא במהות, אלא בדרך שבה הם נתפשים בעיני הציבור. יתרה מזאת, לא ניתן לנהל ולקדם צעדים בעלי משמעות כאשר התהליך עצמו ואופן קבלת ההחלטות גלויים לציבור. יש המון שיקולים לכל דבר, והציבור פשוט לא יוכל להבין זאת, ודברים שנאמרים יוצאו מהקשרם. זה פשוט לא יעלה על הדעת. חשוב אפוא להציג דברים כהוויתם.

חשיפת פרוטוקולים כגון אלה של ועדת טרכטנברג, שפורסמו באחרונה, תוביל לשינוי עמוק ותקיים הלכה למעשה תרבות של שקיפות, שבסופו של דבר תיטיב לא רק עם הציבור אלא עם השלטון עצמו. מה שמונח כאן על הכף הוא מעבר בין חברה המסתירה מהציבור את דברי נבחריה ואלה המייעצים להם, לבין חברה שמבינה כי הציבור הוא-הוא הגורם שלו חייבים נבחריו דין וחשבון, ושהתנהלות בחדרי חדרים חייבת להתאים להתנהלותם הציבורית.

אין ספק, לשבת בישיבה סגורה בעניינים הרי גורל בידיעה שהנאמר בה מתועד ולאחר מכן זמין לעיני הציבור הוא לכל הפחות מאתגר. אך מעבר לאי הנעימות, האם התנהלות שקופה לא תוביל בסופו של דבר למינהל תקין יותר ולהגברת אמון הציבור במערכת? האם ייתכן שהעיוות אינו בדרישה לחשיפה, כי אם בטענה שנבחרי ציבור רשאים לנהוג אחרת בתוך חדר הישיבות ומחוץ לו?

הגישה הדוגלת בחשיפת פרוטוקולים נרחבת הרבה יותר מזו הנהוגה כיום בישראל מניחה שדווקא כאשר משתתפי הישיבה יידעו שהביקורת הציבורית בוחנת אותם, יתקיים התיאום המיוחל בין דיבורים למעשים. אז לא ניתן יהיה למרוח את הציבור או לאפשר לבעלי אינטרסים זרים להשפיע על המינהל התקין. ולא פחות חשוב, אז יידע הציבור שהוא יכול לבטוח בדרג מקבלי ההחלטות או המייעצים הפועלים מטעמו ולטובתו.

המאבק של התנועה לחופש המידע למען חשיפת הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג זכה לתמיכה רחבה לא רק מהציבור, אלא גם מחברי הוועדה עצמם. אכן, זהו מקרה קל. אך מה לגבי פרוטוקולים של ישיבות משרדי הממשלה השונים הקשורים להקצאת תמיכות, להתקשרויות בין גופים שונים, פרוטוקולים של חברות ממשלתיות או של ועדות כגון ועדת שרים לענייני חקיקה? כל אלה צריכים לבוא לידיעת הציבור ללא צורך בהגשת בקשות חופש מידע או עתירות מנהליות.

חשיפת פרוטוקולים היא שלב מהותי בדרך לתרבות של שקיפות. תרבות של שקיפות חיונית לחברה שבה מערכת היחסים בין האזרחים לשלטון מתבססת על אמון. נשמע אוטופי? ייתכן. בשלב זה, נסתפק גם בפחות. אך בוודאי לא במעט שמתקיים כיום.

המאמר פורסם גם בדה מרקר

הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע