כשהתנועה לחופש המידע מחליטה לקחת על עצמה מאבק משפטי מול רשות שמסרבת למסור מידע, היא מצפה להרבה דברים. מה שעומד לנגד עינינו, בעיקר, הוא הרגע שבו המידע ייחשף.
אנחנו שואלים את עצמנו מה החשיפה הזו תעשה? למה היא תוביל? ובכל תסריט כזה, אנחנו הולכים בדמיון על התסריט ההוליוודי. משהו בסגנון של – ניצחון בעתירה, שמקדש את זכות הציבור למידע ומעמיד את הרשות במקומה. ואז מתחיל תהליך שבו משהו מהותי משתנה ברשות, שמבינה את חובתה למסור לציבור מידע, ששייך לו וכמובן ואנשי הרשות מגיעים להארה ולתובנה, שבעצם זה באינטרס שלה לשתף את הציבור בכמה שיותר מידע שנמצא ברשותה. מה שקרה לנו עם משרד התחבורה, לא תאם לשום תסריט שדמיינו מראש.
במבט לאחור, היינו צריכים אולי לחשוד שאנחנו נכנסים לתסריט ששורשיו קפקאיים יותר מאשר שפילברגיים, ובכל זאת. ב–2011 פנתה התנועה לחופש המידע למשרד התחבורה לקבל את דו"חות הבקרה של התחבורה הציבורית. פנייה זו הובילה להליך משפטי מפותל שנמשך שנתיים, אשר בסופו נחשפו הדו"חות במלואם. הבקרה התפעולית שערך משרד התחבורה נעשתה באותה תקופה על ידי חברת ריבה, וכללה עשרות פרמטרים בהם זמני נסיעות, צפיפות וניקיון האוטובוסים.
מדינת ישראל מעניקה למפעילי התחבורה הציבורית סכומים שנאמדים ב–3 מיליארד שקל בשנה. קשה לדמיין מצב שבו מוענקים כאלה סכומים לגופים פרטיים מהמדינה, ללא פיקוח ובקרה. הרי לא יעלה על הדעת שכך תתנהל המדינה. לכן, טוב עשתה המדינה שניהלה מערך פיקוח ובקרה, וטוב שבסופו של הליך משפטי היה ברור כבר לכולם שאת המידע הזה יש להנגיש לציבור באופן מלא.
כאן מגיע הטוויסט בעלילה. באחרונה למדנו בתנועה, שלמרות שמשרד התחבורה הוציא מכרז לניהול ותפעול מערך הבקרה (מה שעשתה ריבה), המכרז בוטל ומאז – כלום.
המשמעות היא שכבר כמה חודשים מערך התחבורה הציבורית של מדינת ישראל מתנהל בלא שגוף כלשהו מוודא שהנהגים מצייתים לכללי הכביש, עומדים בזמנים, מתייחסים באדיבות לנוסעיהם וכדומה. זה הרי לא ייתכן. בוודאי המשרד עושה משהו, מנהל בקרה כלשהי. אז בדיוק על זה הגשנו באחרונה בקשת חופש מידע – כדי לוודא אם המשרד הפקיר באופן מוחלט את הפיקוח על התחבורה הציבורית. ואם לא, אז מה, איך, כמה ובכמה כסף עושים את מה שעושים?
ב–2011 עתרה התנועה נגד משרד התחבורה לחשוף את דו"חות הבקרה, והתוצאה היא שהבקרה בוטלה. הייתכן שזה מה שלמד המשרד מכל התהליך? האם המשרד רוצה לקבור סופית את מעט האמון שיש בציבור כלפי הרשויות (וזה נכון לא רק לגבי משרד התחבורה)? למה בדיוק מחכים במשרד? אולי מוטב שהם יחזירו לעצמם את השליטה בתסריט המדובר לפני שיהפוך לתסריט אימה.
המחשבה שמערך המיליארדים שמגלגלים חברות התחבורה הציבורית מתנהלים בלא עין מבקרת ומפקחת הוא מבעית, שערורייתי ובלתי מתקבל על הדעת.

המאמר פורסם בדה מארקר