לפני כשנה פנתה התנועה לחופש המידע יחד עם עמותת צלול בבקשת מידע למשרד התשתיות והמשרד להגנת הסביבה, במטרה לקבל מידע אודות נושאים פשוטים לכאורה, שאין ספק שזכות הציבור לדעת אותם.

לדוגמה, גובה הערבויות שהפקידו בעלי הרישיונות המחפשים גז טבעי בחופי הים התיכון, פוליסות הביטוח שאושרו במקרה שהחיפושים יובילו לאסון אקולוגי, דוגמת הפיצוץ שאירע ב–4 בדצמבר 2014 בקו צינור אשקלון־אילת (קצא"א). הדליפה אירעה כ–20 ק"מ צפונית לאילת סמוך לשמורה עברונה. אל שמורת הטבע זרמו מיליוני ליטרים של נפט גולמי. הנזק האקולוגי לשמורה והאחראים למחדל הסביבתי לא ידונו בפומבי, ומסקנות הוועדה, אם תוקם, לא יובאו לידיעת הציבור.

לפני כשלוש שנים אירע מקרה דומה, בסמוך לנחל צין. לא בטוח ששמעתם עליו, מכיוון שבשונה מהאירוע האחרון, האירוע הקודם אירע הרחק מיישובים ומשמורות, וכשאין חובה לדווח, הדבר כאילו לא קרה. הדליפות החוזרות ונשנות בקצא"א מוכרות למשרדי הממשלה, אבל לציבור — פחות. הסיבה לכך טמונה בצו שניתן ב–1968, שבזכותו קצא"א נהנית מחיסיון מוחלט וגורף הקובע כי "כל ידיעה הנוגעת לאותו צינור היא עניין סודי שמסירתו אסורה". כל העובר על צו זה צפוי להיענש לפי חוק העונשין.

קצא"א מופעל על ידי חברה הפועלת מכוח זיכיון, החברה אינה מפוקחת על ידי רשות החברות הממשלתיות ולמרות זאת נהנית מפטורים והטבות לרבות תשלומי ארנונה, מס, ואינה פועלת בהתאם לחוקי התכנון. ניסיונות חוזרים ונשנים של עיתונאים וארגוני סביבה ומידע לסדוק את אותה חומה בצורה, נחל שוב ושוב כישלון נחרץ, בשל אותו צו גורף שניתן לפני 40 שנה.

במקביל, באין אצטלה חוקית, נהנות חברות הגז בחסות משרד התשתיות מאותה רמת סודיות, כאילו אותו צו נכסף שניתן לקצא"א, חל גם עליהן ועל חיפושיהן. חברות הנפט והגז פועלות בישראל מכוח רישיון הניתן על ידי שר התשתיות. השר הממונה קובע יחד עם מועצת הנפט את עקרונות חיפושי הנפט והיקף ההשקעה הכספית הנדרשת לרישיון. במועצת הנפט יש 15 חברים, שאינם חייבים להיות מומחים בתחום הנפט. בשונה מקצא"א, חברות הנפט והגז פועלות מכוח רישיון, ומשרד התשתיות והמשרד להגנת הסביבה אמורים לפקח, לעקוב ולהשקיף ככל שניתן את פעולותיהן.

אלא שמאז פניית התנועה למשרד התשתיות והמשרד להגנת הסביבה, לא קיבלה התנועה לחופש המידע תשובה מספקת לאותה בקשה פשוטה. משרד התשתיות, בכל עניין, מפנה את מבקש המידע לסעיף קטן בחוק הנפט, כי מקבל הרישיון רשאי לדרוש שידיעות שהמציא יהיו שמורות בסוד. אין ספק כי יש ידיעות שנכון שיישמרו בסוד, ויש בהן אינטרס כלכלי־מסחרי שעלול להיפגע, אך החלה גורפת של אותו סעיף קטן, כפי שנוהג המשרד בכל הקשור באותם רישיונות, זו גישה מזלזלת שאין לה מקום עוד, בוודאי בכל הקשור במשאבי הטבע של ישראל.

התחושה ההולכת וגוברת בקרב הציבור, כי אותם גורמים שבידיהם הפקידה המדינה את היקר לה מכל, משאבי הטבע, שכחו את תפקידם ושליחותם הציבורית. כאילו עברו הם לעבוד אצל חברות החיפוש ובמקום האינטרס הציבורי, שעליו נשלחו להגן, לנגד עיניהם עומד רק האינטרס הכלכלי־מסחרי של החברות.

פתרון מיידי ופשוט קיים בהוראות חוק חופש המידע. החוק אמנם לא חל על חברות הגז והנפט, וקו צינור אשקלון־אילת הוא מקרה חריג מאוד (ולא רצוי), שבחסות מצב ביטחוני מורכב הוחרג באופן מלא מכל ביקורת ופיקוח. הרגולטור, בין אם הוא נותן הרישיון או הגורם האחראי מטעם המדינה למנוע מחדל בסדר גודל כמו זה שאירע באחרונה, צריך להבין דבר פשוט ובסיסי – באין שקיפות, אין אחריות, באין אחריות אין דין ואין דיין.

המאמר פורסם בדה מרקר