ארנונה היא מיסוי עירוני שהחל בימי המנדט הבריטי, ומצליח לקומם עליו אזרחים רבים. מדובר במיסוי שנקבע ושונה והוחלף פעמים רבות – ועדיין, כל רשות מקומית משתמשת בקריטריונים שונים לקביעת גובה מס הארנונה המוטל על תושביה: מיסוי על נטו השטח, על הברוטו, על שימוש בפועל ועל מעבר בחדר המדרגות וחדר הזבל. והנה, ב–2006 התכנסה ועדת ברזילי, בהוראת השר דאז רוני בר־און, כדי לייצר רפורמה בארנונה.

מה קרה מאז? ככל הנראה הוועדה ישבה, כתבה כמה מסמכים ואפילו דו"ח סופי. ואולם עד היום מסקנותיה לא פורסמו באופן רשמי ומסודר וודאי שלא יושמו. אי לכך, פנתה התנועה לחופש המידע למשרד הפנים בדרישה לקבל את הדו"ח, ולאחר מכן בדרישה לקבל את תיעוד דיוני הוועדה. אם לא הצליחו להגיע להסכמות או הבנות, אולי דיון ציבורי יצליח לעורר את הנושא ולייצר איזו הנעה לפעולה אצל מקבלי ההחלטות שנרדמו כאן על המשמרת. מה, הם לא משלמים ארנונה?

ועדות ציבוריות מוקמות חדשות לבקרים על ידי הממשלה או מי מטעמה. ועדות מקצועיות, ועדות חקירה, ועדות המייעצות לשרים איך לפעול, ועדות בדיקה וועדות לתיאום בין משרדי הממשלה השונים. הוועדות האלה מוקמות בדרך כלל בהוראת שר או מנכ"ל משרד ממשלתי, ואמורות כמובן לייעל את עבודת הממשלה. הבעיה מתחילה כשמתחילים לשאול שאלות ולבקש מידע על התנהלותן של הוועדות ועל מסקנותיהן.

הוועדות הציבוריות, כמו כל עבודת הממשלה, מוקמות מכספי ציבור ומתנהלות תוך שימוש בתקציבים שניתנו למשרדים הממשלתיים. אבל האם מישהו בודק את יעילותן ואת אופן תפקודן? עד כמה הן שקופות ונתונות לביקורת ציבורית? מה קורה במהלך הדיונים? מה נעשה עם כל הנתונים הנאספים? מעבר לבקשת המידע על התנהלות ועדת ברזילי, הגישה התנועה לחופש המידע במהלך השנים בקשות מידע רבות לפרוטוקולים ומידע מתוך הוועדות. במקרים רבים, התשובות שהתקבלו היו: "המידע אינו מצוי בידינו", או לחלופין "המידע אינו נשמר באופן המאפשר פרסום או נגישות".

כמובן שיש ועדות שדווקא דואגות לתיעוד ומפרסמות פרוטוקולים לפי פנייה, או אפילו באופן יזום. מכאן שהדבר אפשרי, ואף לא מסובך במיוחד. אם כך, נשאלת השאלות: מדוע העניין אינו מוסדר? למה אין נוהל ברור שלפיו כל ישיבה של ועדה ציבורית חייבת להיות מתועדת ומפורסמת לציבור? מדוע הוועדות אינן מחויבות לייצר ולפרסם דו"ח סופי תוך זמן קצוב וידוע מראש, ולמה מותר להסתיר את מסקנות הוועדות ודיוניהן מהציבור? הרי בסופו של דבר הן עובדות בשביל הציבור.

ועדה המתנהלת תוך כדי תיעוד היא בראש ובראשונה ועדה המודעת לביקורת הציבורית – ולכן בהכרח תתנהל בצורה יעילה ומועילה יותר, אפילו לפני פרסום המידע. היתרון בוועדות האלה הוא באנשים היושבים בהן – שלל מומחים מתחומים הרלוונטיים לעיסוק הוועדה, בעלי הבנה ויכולות, שחשוב שישמיעו את דעתם. מה הטעם בכינוסם אם לא ניתנת לעמדתם במה? גם בבית המשפט, להבדיל, ניתן פרסום הן לדעת הרוב והן לדעת המיעוט. כך שגם אם בוועדה נשמעו דעות או טענות שלא נכנסו לדו"ח הסופי – יש ערך להשמעתן.

באשר לוועדת ברזילי, תשובת משרד הפנים לבקשת הדו"ח שנכתב בוועדה היא כי גם כיום – עשור לאחר הקמתה – יש בידיהם טיוטה בלבד, וכי "נוכח הזמן שחלף מאז קיום דיוני הוועדה ועזיבת חלק מחברי הוועדה את תפקידם, קיים קושי מהותי בהשלמת עבודת הוועדה והגשת הדו"ח". כלומר, ישבו, חקרו, כתבו, והתוצאה? אפס תוצרים מוחלט.

מה באשר לפרוטוקולים מדיוני הוועדה? לזה אנחנו עדיין מחכים. משרד הפנים לא חשב ביוזמתו כי אלה נתונים שיש להוציא לציבור באופן מסודר, או חס וחלילה להפיק מהם תועלת, הרי המידע קיים. למה לא להתחיל את התהליך מחדש ולהמתין עוד עשר שנים? בינתיים, נשלם כולנו מס ארכאי, יקר, המנוהל ברשלנות, כשמנהיגינו מתמהמהים להם ומבזבזים את כספנו ואת זמננו.

המאמר פורסם בדה מרקר