בעקבות בקשה לחופש מידע שהגשנו עם מרכז תמורה עולה כי מאז נחקק החוק לאסירת אפליה במועדונים בשנת 2000 לא הוגשו על ידי המשטרה כתבי אישום בנושא כלל. למה? "מחוסר עניין לציבור" או מכיוון "שהעבריין לא ידוע"

מאז נחקק החוק נגד אפליה במועדונים בשנת 2000 נפתחו 119 תיקים במשטרה, מתוכם הוגשו 0 כתבי אישום – כך עולה מנתונים שמסרה המשטרה בעקבות בקשת מידע שהגשנו ביחד עם מרכז תמורה. מרבית תיקי החקירה נסגר מחוסר עניין לציבור, או מכיוון ש"העבריין לא ידוע". בשנת 2016 הועברו שמונה תיקים לפרקליטות, אך גם הם נסגרו ולא הוגשו כתבי אישום בסופו של דבר.

מאז חוקק החוק נגד אפליה במועדונים, הפכה האפליה לפלילית והיא מאפשרת הגשת כתבי אישום – מה שלא קורה, מתברר. המידע חושף עד כמה הזניחה המשטרה את הטיפול בעברות אלו. בתשובתה לבקשת חופש המידע ענתה המשטרה כי מחלקת התביעות במשטרה היא זו שאחראית על הגשת כתבי אישום בעבירה. אולם אפילו במקרים שמגיעים לפרקליטות, היא משתפת פעולה עם הנוהג ואינה מגישה כתבי אישום.

להגנתה טענה המשטרה, בתשובה שצורפה לדו"ח, כי זו "עבירה מסוג חטא, ובהתקיים כלי אכיפה אחרים שאינם פליליים, ועל מנת לא לעשות שימוש יתר בכלי הפלילי ולא להכתים אזרחים ברישום פלילי, אנו גורסים כי יש להמעיט את השימוש בכלי זה". כלי האכיפה האחרים שעליהם מדברת המשטרה הם מתן קנסות למועדונים או תביעות אזרחיות שמנהלים אזרחים פרטיים כנגד מועדונים מפלים, הליכים שגם כאשר מסתיימים בניצחון התביעה, מחייבים את בעלי המועדון בסך הכל בתשלום של כמה עשרות אלפי שקלים.

עו"ד אור סדן, היועץ המשפטי של התנועה לחופש המידע, מסר כי "המידע מעלה שאלות בנוגע למשמעות סעיף העונשין בחוק הפליה במוצרים הידוע גם כחוק המועדונים, וזאת בעיקר נוכח הנימוק שמסרה המשטרה שלפיו מדובר בעברת חטא בלבד וכי החלופה האזרחית נוחה יותר עבור אזרח שנפגע. מעבר לכך, עולה מהמידע כי מרבית התיקים נסגרו בעילת חוסר עניין לציבור. כל אלה מעלים שאלה שעיקרה אם עצם הפיכת סעיף העונשין בחוק לאות מתה לא מבטלת את אלמנט ההרתעה שבחוק, ובכך פוגעת בסיכוי החוק לממש באמת את התכלית שלשמה הוא חוקק".

לכתבה ב"שיחה מקומית"

המידע שקיבלנו מהמשטרה

תשובת המשטרה לבקשת המידע

בקשת המידע שהגשנו