אחת הפרשות שמסעירות את ארה"ב עוסקת בתכתובות מייל פרטיות שביצע ראש ה-FBI לשעבר ג'יימס קומי עם עובדיו וגורמי ממשל אחרים, שבמסגרתן הועבר גם מידע רגיש. הסיבה לסערה היא שקומי ניהל את החקירה נגד הילרי קלינטון, שנחקרה על כך שפעלה באופן דומה בזמן שכיהנה כמזכירת המדינה בממשל אובמה, ונטען שהיא הפסידה את הבחירות ב-2016, גם בגלל הפרשה הזו.

בזמן שהעולם נחשף לתכתובת מיילים שנשלחות גם מכתובת מייל פרטית, יומני ראשי ממשלה, הסכמי סחר ונשק, הודעות SMS בין בכירים בממשל, ישראל נשארת בחשכה.

תחולת החוק בישראל שמאפשרת חשיפת מסמכים מצומצמת, וחלה רק על רשימה סגורה של רשויות, כשאחרות מוחרגות מתחולת החוק בשם הביטחון. ההגדרה בחוק ביחס למידע היא רחבה יחסית, אך דורשת שהמידע יהיה מצוי בידי הרשות עצמה. ההתפתחויות הטכנולוגית והזמינות הנדרשת כיום מעובדים, הביאו שימושים בשלל אמצעים טכנולוגיים לצורכי עבודה, ודרכי התקשרות שבהן אנו עובדים ומתקשרים מתפתחות כל העת. פעם החליפו מסרים בפתק או במזכר, והיום החליפו אותם הווטסאפ.

הקידמה והטכנולוגיות הולידו פלטפורמות שבהן מצוי מידע, לרבות ציבורי, שחלקן אינן תואמות להגדרות שהיו לנגד עיני המחוקק ב-1998, כשחוקק חוק חופש המידע.

בישראל אין כללים עדכניים וברורים ביחס לחובת עובדי ציבור לקיים תקשורת רק באמצעות מערכות מידע ארגוניות, למעט הנחיות גנז המדינה הדורשות התנהלות מסוימת לצורך זיכרון ארגוני ולהפקדת חומרים בארכיון המדינה. ולכן קיים חשש שמערכות המידע הפרטיות יהפכו – ולא מכוונה רעה – ל"עיר מקלט" נפרדת ובמקביל למערכות הרגילות, הרחק מעין הציבור.

כך לדוגמה, כאשר פנתה התנועה לחופש המידע ביחד עם עו"ד שחר בן-מאיר לקבל מידע על התכתבות בין שרת המשפטים, איילת שקד, לפרקליט המדינה, שי ניצן, שבה דרשה שקד מניצן שלא לערער על ההחלטה לנכות שליש ממאסרו של אהוד אולמרט, קיבלנו תשובה שמדובר בהתכתבות פרטית שאינה כפופה לחוק חופש המידע. לכן עתרנו לבית המשפט.

שאלת חופש המידע היא שאלה של איזון בין אינטרסים מתנגשים. מחד, ניצבת זכות הציבור לדעת, ומנגד, סוגיות חשובות כמו פגיעה בפרטיות, בביטחון המדינה ובתפקודה של הרשות. בית המשפט יידרש לאזן בין האינטרסים. האיזון הוא פשוט, שכן הניסיון מלמד שבאותן תוכנות מסרים מיידיים, כמו בפתק של פעם, נמצא לעיתים הודעות סתמיות, שאינן מעניינות את הציבור ושהוויכוח אינו לגביהן. הדיון והאיזון הדרוש צריך לעסוק בשאלה – האם קיימת לעובד הזכות לפרטיות במקום שבו ישנו מידע ציבורי בעל ערך גבוה, הגם שזה זלג לטלפונו הפרטי.

העידן הטכנולוגי יצר אינטגרציות חזקות בין מכשיר הטלפון הנייד למחשב, בין המייל הפרטי לזה של העבודה, והניסיון לאבחן היכן עובר הגבול, סופו להיכשל. לכן הבחינה צריכה להיות מהותית ונקודתית.

הצבת מחסום בשער הכניסה, כפי שעשה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בבואו לבחון "האם המידע מצוי בידי הרשות" היא עמדה מיתממת ומתעלמת מהעובדה שבישראל, בשונה מממדינות אחרות (ארה"ב, אוסטרליה, קנדה), בישראל  אין הנחיות וכללים המסדירים את האופן הנכון לניהול מידע ארגוני, מהו מידע שיש לשמור ולתעד קודם במערכות הממשלתיות, ומה הדין כשמידע בעל ערך ציבורי זולג לפלטפורמות פרטיות.

לכן לפני הכול ובעיקר היום, נדרשת אסדרת הכללים והסנקציות שיספקו מסגרת משפטית וארגונית לניהול ולשימור רשומות מדינתיות, איזה מידע אין למחוק, ומה חובה לתעד בארכיון המדינה לדורות הבאים.

במקום שבו יש כללים ברורים כיצד יש לנהוג במידע בעל אופי ציבורי, ישנו גם מחיר גבוה כאשר נחשפת התנהלות לא תקינה מסוג זה. לכן ברור שהמחוקקים שלנו לא יקדמו נושאים כאלו מרצונם, וכמו במקרים אחרים בית-המשפט יצטרך לצקת תוכן ולהגדיר מה דינה של התערבות שרת המשפטים שהייתה צריכה להישלח במכתב פנייה רשמי, אך פעלה בחלופת מסרים קצרים באמצעות הנייד.

העתירה שהגשנו לחשיפת תכתובות ווטסאפ

הנחיית משרד המשפטים

תשובת משרד המשפטים

המאמר פורסם ב"גלובס"