האם הממשלה מצייתת לחוק חופש המידע שהתקבל ב–1998, ומקפידה לתת מענה איכותי ולעמוד בלוחות הזמנים הקבועים בחוק? ובכן, לא תמיד. מדד השקיפות, שגיבשה התנועה בוחן את מספר הפעמים שבהן משרדי הממשלה ויחידות הסמך הממשלתיות השיבו לבקשות לקבלת מידע. לשם כך, הגישה התנועה בשנה שעברה ארבע בקשות מידע בארבעה מועדים שונים למשרדי ממשלה ויחידות סמך שונים. התנועה ביקשה נתונים על היקף כוח האדם במשרדי הממשלה, על מודעות דרושים שפורסמו ברשתות חברתיות על ידי המשרדים ועל הוצאות ההסעדה שלהם; כמו כן ביקשה התנועה לקבל העתק של כתב המינוי של הממונים על חופש המידע במשרדים, כדי לוודא שהתפקיד אכן מאויש.

לכתבה על המדד בדה מרקר

על פי המדד, המייצג את התשובות שהתקבלו ב–2018, יש מקום רב לשיפור ביחסה של הממשלה לעיקרון השקיפות. ברוב המקרים המשרדים לא השיבו לכל בקשות המידע: רק 11 משרדי ממשלה ויחידות סמך ממשלתיות השיבו לכל ארבע בקשות המידע, ובהם משרד המשפטים, משרד התיירות ומשרד החינוך; 24 השיבו לשלוש בקשות מידע, ובהם משרד הביטחון, משרד הפנים ומשרד הבינוי והשיכון; ושמונה השיבו לשתי בקשות בלבד, בין היתר משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר.

הגוף האמון מטעם הממשלה על בחינת מידת יישום החוק הוא היחידה הממשלתית לחופש המידע. הדו"ח שהיא מפרסמת עתה מתייחס ל–2017. לדברי מנכ"לית התנועה לחופש המידע, עו"ד רחלי אדרי, "המדד שלנו מעניק תמונת מצב עדכנית יותר לגבי הטיפול של משרדי הממשלה והרשויות בבקשות למידע. מהמדד עולה כי יש בעיה של אי־מתן מענה בזמן קצר גם בסוגיות פשוטות יחסית. רשויות רבות אינן עומדות במועדים שהציב המחוקק. עם זאת, ניכר שיפור באיכות המענה ובמתן מענה מפורט ונגיש יותר".

על פי החוק, על משרדי הממשלה ויחידות הסמך להשיב לבקשות לקבלת מידע שהוגשו להם. על מתן התשובות אחראי הממונה על חופש המידע בכל משרד. אם הרשויות אינן משיבות, יש אפשרות להגיש נגדן עתירה בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, ולבקש להורות להן להשיב לבקשות לקבלת המידע.

משרד ממשלתי נדרש להשיב למבקש המידע בתוך 30 יום אם בכוונתו למסור את המידע. החוק מאפשר להאריך את מתן התשובה בעוד 30 יום, ובמקרים מסוימים ב–60 יום נוספים. כך, מבקש המידע עשוי להמתין עד 120 יום עד להחלטת הרשות בבקשתו.

המדד בחן אם משרדי הממשלה השיבו לבקשות מידע, ובתוך כמה זמן ניתן מענה ביחס למסגרת הזמנים הקבועה בחוק. משרד שענה רק לחלק מהבקשות ולאחר הזמן הוא האוצר. האוצר השיב על שתי בקשות בלבד מתוך הארבע. על בקשת מידע בעניין כוח האדם השיב לאחר 44 יום, ועל בקשת מידע בנוגע להוצאות הסעדה לאחר 89 יום.

רשות המים והביוב ומשרד החקלאות ופיתוח הכפר הגיעו למקום נמוך במדד, מכיוון שלחלק מהבקשות הם לא השיבו ולחלק השיבו בשיהוי ניכר. למשל, רשות המים ענתה על שאלה בעניין הוצאות הסעדה רק לאחר 150 יום.

בכמה מקרים משרדי הממשלה השיבו כי המידע לא קיים ברשותם. המדד מצביע על כך שבסך הכל השיבו 25 רשויות כי המידע לא קיים ברשותן — רוב התשובות ניתנו לגבי פרסום מודעות דרושים בפייסבוק. מחצית מהרשויות השיבו לאחר יותר מ–30 יום שאין להן מידע — ומחצית השיבו כי אין ברשותן מידע לאחר יותר מ–50 יום. זאת, אף שהתשובה היתה פשוטה, כזאת שאינה מצריכה מאמץ רב.

בכל הנוגע לזמן המענה הממוצע לבקשות מידע ממשרדי הממשלה, קיים פער בין הנתונים כפי שהם מופיעים בדו"ח של היחידה הממשלתית לחופש המידע ל–2017 — לבין המדד של התנועה. כך, לפי היחידה הממשלתית לחופש המידע 60% ממשרדי הממשלה השיבו לבקשות בתוך 30 יום — אבל לפי התנועה, פחות משליש מהבקשות שהתנועה הגישה למשרדי הממשלה נענו לאחר פרק זמן זה.

בנוגע לתוכן השאלות — המדד מעלה, בין היתר, נתונים על פרסום מודעות דרושים ברשתות החברתיות על ידי משרדי ממשלה. למשל, המשרד לביטחון פנים פירסם מודעות דרושים ברשתות החברתיות פייסבוק ואיסנטגרם לתפקידים כמו מאבטחים ברשות להגנת עדים; עוזר בכיר ליועץ המשפט של המשרד; ולוחמי אש. עלות הקידום של מודעות הדרושים בפייסבוק היתה 20 אלף שקל. עלות המודעות להעסקת מאבטחים ברשות להגנת עדים שפירסם המשרד באינסטגרם היתה 2,500 שקל.

לעומת זאת, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הוציאה בשנה שעברה 200 אלף שקל על פרסום מודעות דרושים לתפקיד סוקר בפייסבוק, בגוגל ובאתרי דרושים.