תקציב הבטחון רקוב. אני יודע זאת כעובדה, והעונש החינוכי שהושת על ח"כ עומר בר-לב הוא רק עוד הוכחה לכך, אחת מני רבות. אני יודע על הריקבון בתקציב הביטחון מבלי שראיתי שורה אחת ממנו, מבלי שהקשבתי לטענות אנשי האוצר או לטרוניות דוברי צה"ל לסוגיהם. אני יודע זאת כעובדה מדעית, חוק טבע, ממצא פיזיקלי. כאשר משהו חי, מתפתח, מתעצב ומשתנה בתנאי חושך מוחלט, פושים בו ריקבון ונמק. זה נכון למשמש וזה נכון לתקציב צה"ל. ההשעיה של עומר בר-לב מהוועדות ה"חשאיות" שהוא שותף להן בכנסת אינה קשורה כהוא זה להגנה על בטחון המדינה או בטחון שדה. היא קשורה לרצון של גורמים בעלי אינטרסים למנוע כל סיכוי לשיקום תקציב הבטחון, שאולי נרקב, אבל משרת היטב את אותם גורמים.
ישראל אינה הדמוקרטיה היחידה בעולם המתמודדת עם משימות ביטחוניות וצריכה להשקיע בהם סכומים משמעותיים. היא אינה המדינה היחידה שאויביה מנסים לדלות ממנה מידע. אבל למיטב ידיעתי היא היחידה בעולם המסתירה כל-כך הרבה מידע מאזרחיה, גם אם אין לו שום קשר ישיר להגנה על בטחון המדינה. אזרח בריטי למשל יכול להיכנס לאינטרנט ותוך שתי דקות לדעת שמתקציב הביטחון של מדינתו השקיעה בשנת 2012 3.6 מליארד ליש"ט בכוחות צבא באפגניסטן, ושזו ירידה של 15.06% משנה לפני כן, ולעומת זאת השקיעה רק 247 מליון ליש"ט במעורבות צבאית בלוב, עליה של 1.1% מתקציב השנה שלפני כן. אזרח ארצות הברית יכול לבקר באתר ה"וושינגטון פוסט", וללמוד שם שהסי.אי.איי השקיע בשנה שעברה 685.4 מיליון דולר בפעילות על רשתות מחשבים, ו-158.2 מיליון דולר בסיכול מודיעין אויב. אזרח ישראלי לא זכאי לדעת מהן משכורות אנשי השב"כ, או מהו תקציב נייר הטואלט של צה"ל.
עומר בר-לב לא ניסה לקדם שקיפות בתקציב הבטחון. בפנייתו לשר הבטחון בה התריע על נתונים סותרים שנמסרים לוועדה, הוא הציע שמא, אולי, במטותא, מישהו מוכן להדליק גפרור קטן בתוך חדר חשוך לחלוטין, כדי לראות איפה עושים מניפולציות בתקציב ומי מפעיל ספינים על חברי הוועדה. על כך הוא משלם ביוקר. כי כשמדובר בתקציב הבטחון, העלטה היא לא אמצעי, היא ערך. אור-השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אמר השופט היהודי-אמריקני ברנדייס, ורק זה חסר לנו, שמישהו עוד יבוא ויחטא את תקציב הבטחון, אמרו אנשי הכלכלה של צה"ל.
לפעמים אור השמש לא רק מחטא, הוא גם מסרטן. יטענו הטוענים ששקיפות מוגזמת יכולה גם לפגוע, וודאי בעניינים רגישים כמו בטחון. הם צודקים. אלא שהטענה הזו לחלוטין לא רלוונטית לדיון הציבורי בנושא תקציב הבטחון. אנחנו רחוקים שנות-אור (תרתי משמע) מהנקודה בה נצטרך להתלבט מהי נקודת האיזון הנכונה בין שקיפות לסודיות בתקציב הביטחון. כמובן שגם בתקציב הביטחון האמריקני שמפרסם ברבים, ישנם סעיפים מוסתרים (להערכתי מסריקה מהירה, 10%-15% מדברי ההסבר הנלווים לתקציב). אבל שאלות כמו משכורות אנשי מוסד, ספקים בתחום הייעוץ התקשורתי, הוצאות ההגנה על התנחלויות, הוצאות בינוי של עיר הבה"דים, תקציבי מזון, נופש צה"לי ועוד אלפי פריטים בתקציב הבטחון אינם מעוררים צל צילו של חשש לפגיעה בבטחון המדינה. השאלה כמה שקיפות ראוי שתהיה בתקציב הבטחון, רלוונטית כמו השאלה עד כמה קצרה יכולה להיות החצאית של אשה נשואה במשטר הטאליבן.
עומר בר-לב חש כרגע את נחת זרועה, העדינה בינתיים, של גילדה המבקשת להגן על זכותה לעשות ככל העולה על רוחה בתקציב הגדול ביותר הבנוי מכספי אזרחי ישראל. התקציב הזה רקוב כי חוק טבע, טבע האדם, הוא שכשגורמים בעלי עניין בוחשים בו בידיעה שלא יצטרכו לתת דין וחשבון בפני הציבור על בחישותיהם, הם יתפתו לעשות דברים שאכן אי-אפשר להגן עליהם בפני הציבור. מי שאיכפת לו מהתקציב בכלל ומתקציב הביטחון בפרט, צריך לעזור לבר-לב ולשכמותו להכניס לחדר קרן אור קטנה.
רועי פלד הוא מרצה למשפט מנהלי בביה"ס למשפטים ע"ש טריקס במכללה למנהל, חבר הנהלת התנועה לחופש המידע

המאמר של רועי פלד במעריב