לאחרונה קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של התנועה לחופש המידע והורה למשרד החינוך לפרסם את תוצאות דוחות המיצ"ב בחתך בית ספרי. את העתירה הגישה התנועה לפני למעלה מחמש שנים ביחד עם ארגון הל"ה (למען החינוך והשכונות בעיירות הפיתוח) וקבוצה של כ 13 הורים מדימונה, שביקשו לראות את דו"ח המיצב בבית הספר של ילדיהם. כאמור, פסק הדין שניתן לאחר חמש שנים בבית המשפט המחוזי דחה את העתירה, אך בעקבות ערעורה של התנועה, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי והורה על גילוי המידע.

כאשר הוגשה בקשת חופש המידע על ידי התנועה למשרד החינוך, נדחה גילוי המידע בטענה שגילויו עלול להביא לשיבוש תפקודה התקין של הרשות (סעיף 9(ב)(1) לחוק). ולכאורה סביב השאלה הזו נסוב הדיון המשפטי – האם גילוי דוחות המיצ"ב בחתך בית ספרי יוביל לפגיעה כה אנושה במערכת החינוך, כזו שממש תמנע ממנה את היכולת לבצע את תפקידה ותוביל לפגיעה קשה בציבור בכלל.

פסק הדין (מעורר ההשראה) של השופט ריבלין יכול היה להתמקד בסייג החוקי אליו הפנה משרד החינוך בסירובו למסור את המידע. לשמחתנו, גם בית המשפט ראה שעניין לנו פה גם, במשהו מהותי הרבה יותר.

כפי שקורה פעמים רבות בעתירות חופש מידע, שאלה שהיא לכאורה טכנית מגלמת בחובה שאלה מהותית על עיצוב פני החברה הישראלית. הסיפור שמאחורי העתירה לקבלת דוחות המיצ"ב חושף את ניסיונן של קבוצות בחברה (ארגונים חברתיים, הורים ובשלב מאוחר יותר גם התקשורת) להעצים את כוחן על ידי מימוש הזכות למידע; את הדרך בה גופים אלה שמים את מבטחם בשלטון החוק ככלי שיכול להוביל לשינוי חברתי משמעותי וגם את הטקטיקות בהן רשויות מבקשות למנוע מידע מהציבור וכך גם את זכותו לביקורת השלטון.

לאורך כל הדרך משרד החינוך לא הבין למה אנחנו מבקשים את המידע, למה אנחנו לא מבינים את הסיכונים בגילוי המידע, למה אנחנו לא סומכים על ועדה מיוחדת שהקים המשרד לבדיקת הסוגיה והגיעה למסקנה המקצועית, שאין זה נכון לגלות את המידע (למרות שלא ישבו בוועדה מומחים לענייני חופש מידע). לאורך כל הדרך טען המשרד שוב ושוב, שהם יודעים מה טוב, שהכל נעשה לטובת התלמידים והציבור בכלל, שאין מקום או צורך בביקורת, שהציבור לא יוכל להבין את המידע ושהפגיעה האנושה במערכת החינוך תהייה על מצפון מבקשי המידע ועל כותבת שורות אלה באופן אישי. עוד טענו אנשי הרשות, שפרסום התוצאות עלול להוביל לכך שמורים ישתמשו באמצעים לא לגיטימיים לקדם את בתי הספר שלהם, שהפרסום יוביל להגדלת הפערים בחברה ושאנו רודפי פרסום שרק רוצים לערוך טבלאות ליגה ולהשיג לעצמנו את הכותרת היומית – אף מילה על תוכן המידע המבוקש, כל הנזקים הם אך ורק תוצאה של גילוי המידע. בדבר אחד נסכים, לגילוי מידע, לעצם הגילוי, כוח רב, אך לא נסכים שעובדה זו מסירה אחריות מאלה שיוצרים את המידע.

אם יש מסר אחד שחשוב שיצא מפסק הדין הזה (למרות שקשה לא להתפעל ולהלל את כלל מסריו), הוא שבאמת הגיע הזמן ל"החלפת הדיסק". הגיע הזמן, שהעובדים הנאמנים ברשויות השונות יבינו, שאין להם בלעדיות על המידע, המידע אינו שייך להם או לקומץ יודעי דבר, מקצועיים ככל שיהיו. אין ספק, שאנשי המשרד עושים את עבודתם מתוך שליחות ואמונה שהם פועלים לטובת הציבור – אין זה אומר שרק בגלל זה הם חסינים מביקורת.

שיתוף הציבור במידע, מורכב ככל שהוא יהיה, הוא הכרח לחברה צודקת, שיוויונית ודמוקרטית יותר. ואין ראויים יותר מדבריו של השופט ריבלין בפסק הדין: "הפסול הגלום בהכוונת התנהגותם של פרטים על ידי הסתרת מידע אינו נלמד רק ממצוות המחוקק בחוק חופש המידע; הוא נלמד אף מעקרונות יסוד של שיטתנו המשפטית. מול האינטרס הציבורי שלשם הגשמתו שואפת המדינה, מתוך ראיה מוטעית, להסתיר מידע כלשהו, עומדת זכות הפרט לאוטונומיה. זכות הבחירה החופשית, זכותו של אדם לכתוב בעצמו את פרקי סיפור חייו, היא אחת מן הזכויות היסודיות ביותר במשטר דמוקרטי, אם לא היסודית שבהן.". אמן.